יום שני, 27 בדצמבר 2010

הסרת האנטנות בצורן - סיפורו של מאבק סביבתי





שבע שנים חלפו מאז הוכתר בהצלחה מאבק סביבתי שהיה לי הכבוד להימנות עם משתתפיו. המאבק לסילוק חוות האנטנות "הלל" מסביבות הישוב צורן. זו אחת הדוגמאות הבודדות בהן הצליח גוף של תושבים, במאמץ רצוף ועקשני, לנהל מאבק סביבתי, נקי מאלימות – ולהצליח. שורות אלו נכתבות כדי שגופים אחרים יוכלו להיעזר בניסיון שלנו, וכתמרור אזהרה לכל מי שחי במדינה הזו – שום דבר לא מובן מאליו, בפרט כשמדובר בהבטחות של גורמים ממשלתיים.

תחילת התחנה – לפני 50 שנה, בלב שטח חולות ופרדסים בשרון, בין המושבים עין ורד, עין שריד ופורת, לבין המושבה הקטנה קדימה. מערכת הביטחון הקימה תחנת שידור שנועדה לצרכים ביטחוניים, ומאוחר יותר גם שירתה את קול ישראל בערבית. עצם קיום התחנה היה סודי-למחצה, היא היתה מגודרת היטב, ולא אפשרה כניסה חופשית אליה.

במרוצת השנים, התגברה עוצמת התחנה, כדי לשדר מפקיסטן ועד לאלג’יריה. החקלאים שגרו באיזור החלו להרגיש מדי פעם תופעות מוזרות. לפעמים הם היו חוטפים זרם חשמלי מהקרקע; מחשבי השקיה, שנכנסו לשוק לפני כ-15 שנה – החלו "לזייף". תחושה סובייקטיבית, של ריבוי מקרי סרטן בלתי-מוסברים, כאבי ראש ובעיות רפואיות אחרות היו מנת חלקם של התושבים.

בשנת 1992 הוחלט לבנות ממזרח לתחנה ישוב חדש, כחלק מ"תכנית הכוכבים" של אריק שרון – צורן. ראשוני התושבים נכנסו לגור ב-1994, רובם אנשים צעירים, עובדי חברות היי-טק, בעלי מקצועות חופשיים, וגם עולים חדשים ובני המושבים מהאזור. אף אחד לא סיפר דבר על תפקיד האנטנה. כולם חשבו שמדובר באנטנת קליטה, ולא במשדר ענקי. לאחר זמן מה, החלו התושבים לחוש את מה שהרגישו החקלאים במושבים הסמוכים – כאבי ראש, ומוזיקה בערבית כל פעם שמרימים את השפופרת. בקרב המשפחות הצעירות שגרו במקום, היה שיעור שנראה גבוה מהרגיל של הפלות "טבעיות".
כאשר החלו התושבים לחקור בעניין, התברר שמדובר באחד ממוקדי השידור הגדולים ביותר בארץ. גרוע מכל, היה מיקומו של בית הספר של צורן – 250 מטר בלבד מהאנטנה הקיצונית. מדובר במוסד חינוך גדול, ובו 900 ילדים.
כדי לסבר את האוזן, אין מדובר באנטנה כמו האנטנות הסלולאריות, אלא במשדר שעוצמתו גדולה אלפי מונים יותר מכל אנטנה סלולארית.

תחושה של פחד
בשלב זה, הוקם מטה מאבק של תושבי צורן. תחילה, ניסינו לראות מה אומר התקן – האם בכלל מותר לבנות במרחק כזה מהתחנה? ומה העוצמה של הקרינה ואיך מודדים אותה? כמה מהתושבים חקרו ומצאו שהתקן הישראלי מתיר מגורים במקום בו יש עוצמת קרינה של 87 וולט למטר, דבר הגבוה פי עשרה מהמקובל באירופה ובארצות הברית. המחאה הביאה בשנת 2000 את תושבי צורן להשבתת בית הספר, ולתכנון העתקתו למקום אחר.
הלחץ הציבורי נשא פרי. באוגוסט 2000 הסכימה ממשלת ישראל להגביל את הקרינה ל-10 אחוזים מהתקן בשעות הלימודים, ול-25 אחוזים בשעות האחרות. בבית הספר הותקן מכשיר לניטור הקרינה, ונדמה שהכל בא על מקומו בשלום.
מסתבר, שהקרינה שנמדדה חרגה בהרבה מההסכם. חברת "בזק", מפעילת האתר, טענה שאין באפשרותה לשדר שידור אפקטיבי בעוצמה נמוכה, ובמקביל החלה לחשוש מגל של תביעות נזיקין, וניסתה למצוא מוצא מהמשך השידור. בתקופה זו החלו להתגלות בישוב צורן מקרים מפחידים של אנשים צעירים ושל ילדים שחלו בסרטן. תחושה של פחד השתלטה על רבים מהתושבים, ששלחו את ילדיהם ללמוד 250 מטר מהאנטנות, כשאין לדעת האם יחליטו היום לשדר בעוצמה שמעבר למוסכם.
מטה המאבק החליט לפנות לגורמים רבים כדי לצאת מהמצב הלא נעים – חברי כנסת, ערוצי תקשורת שונים, מאבקים משפטיים והפגנות. במקביל, נמשכו המאמצים של גורמים שונים במדינה, להמעיט בחשיבות הנושא, בגלל החשיבות הביטחונית כביכול של האנטנה.
מומחים שונים ניסו להראות שאין קשר בין התחלואה בסרטן שהיא "סבירה סטטיסטית" לבין האנטנות. למרבה ההפתעה, התברר שמעבדות שונות גם מראות תוצאות בדיקה שונות, ועלה החשש שיש תוצאות בדיקה "מוטות", כמובן לרעת התושבים.

המתח בין התושבים לשלטונות גאה – היו אף כאלו שרצו לצאת לדרך של אלימות. היו גם כאלה שרצו לנטוש את הישוב, אם המצב לא ישתנה. יש גם כאלו שהעדיפו להאמין לגופים הממשלתיים ששידרו "אין סכנה", ואף האמינו שהמאבק מיותר ופוגע בערך הנדל"ני של הבתים. תמוהה במיוחד היתה התנהגותה של המועצה האזורית לב השרון, שבשטחה נמצאו האנטנות שאיימו לא רק על תושבי צורן (שהפכה לישוב עצמאי בשנת 2000), אלא גם על יתר המושבים שבתחום המועצה האזורית. המועצה פשוט לא עשתה דבר, ואף נהנתה מתשלומי הארנונה ששילמה "בזק" למועצה. 

מצפצפים על החוק
בתחילת שנת 2003 נקלענו, התושבים, למעין מצב של "אין מוצא". כל הגורמים הממשלתיים דחו אותנו בלך ושוב. לעזרתנו יצאו מבקר המדינה, וכמה חברי כנסת אכפתיים כמו יוסי שריד, מוסי רז, איתן כבל, משה גפני (וסליחה אם שכחתי ח"כים נוספים). ערוצי התקשורת, בעיקר הממלכתיים, נטו להתעלם, אולי בהוראה מגבוה. העיתונות הכתובה וערוץ 10 הראו יותר נכונות לסקר בעין אוהדת.
לכל אלו שפיקפקו בקשר שבין קרינה ותחלואה, שלא הוכח דיו, ענה מבקר המדינה, אליעזר גולדברג – "אם יש ספק, אין ספק", כלומר, עקרון הזהירות המונעת מחייב קודם כל להסיר את המפגע.

ב-25.3.2003 הורתה הוועדה לביקורת המדינה, שראתה את הממצאים, לחברת בזק, להפסיק את השידורים תוך שבועיים, ולמצוא אתר שידורים חלופי. כמובן שאף אחד לא עמד ברצינות בתנאים של הוועדה לביקורת המדינה, אלא המשיכו לצפצף עליהם.
ב-27.4.2003 יצאו תושבי צורן להפגנה גדולה מול הכנסת, בה נכחו גם ח"כים. מטה המאבק החל לעבוד במתכונת חירום, לכל פעיל במטה נקבע תפקיד: קשר עם הממשלה, קשר עם העיתונות, בניית אתר אינטרנט, ארגון הפגנות, איסוף מידע רפואי מהתושבים, הכנת שלטים, הפעלת ארגונים ירוקים.
במקביל, פנתה מועצת צורן, ומטה המאבק, לדרך המשפטית, שחייבה את המדינה לעמוד בהתחייבויותיה ולסלק את התחנה. על רקע זה, החלו התושבים במבצע מחאה חסר תקדים, נטישת הישוב בסוף חודש יוני 2003, והעברת התושבים למחנה אוהלים בצומת בני דרור.
כל הלוגיסטיקה וההכנות נעשו, התקשורת גויסה, ואז הגיע המכתב המיוחל מאהוד אולמרט, שר התקשורת דאז – שהאנטנות יוסרו עד סוף 2003. מה גרם לכך, המחאה, האיום המשפטי או כספי הנדל"ן הקורצים באופק? אינני יודע. תושבי צורן יכלו להתחיל לנשום לרווחה.


אפס קרינה
בחודש נובמבר 2003 ראינו את המחזה שחיכינו לו שנים, מנוף נכנס לשדה האנטנות ומפרק אנטנה ראשונה. שאר האנטנות פורקו בהמשך, ובאחד בינואר 2004 הראו מכשירי המדידה בבית הספר שבצורן את הספרה המיוחלת – אפס. היום משמש שטח האנטנות לגידול תפוחי אדמה (בקרוב אולי יהפך לנדל"ן, אבל זה נושא למאבק אחר).

ניצחנו בקרב, אך לא במערכה כולה. אסור להתייחס רק למה שבחצר האחורית שלנו, אלא לעקוב אחר כל מפגע, בכל מקום. מאבקנו היה רק צעד אחד בדרך. בעקבותינו חייבים ללכת כל אותם יישובים שענן גדול של קרינה עוטף אותם, וכל מי שיש מפגע סביבתי לידו, ולא יודע כיצד להסיר אותו. תושבים שייפגעו מכביש חוצה ישראל (טבעון, יקנעם), מבניה בשטחים פתוחים ללא צורך וללא תכנון סביבתי (יקנעם, מערב ירושלים, מתחם תע"ש), מענני דיוקסין (גליל מערבי, איזור אשקלון), זיהום אוויר כבד (מפרץ חיפה, גוש דן), רעלים מסוכנים (רמת חובב, מפרץ חיפה), ושריפות (בכל הארץ) - חייבים לקחת את גורלם בידיהם ולהיאבק. לפעמים זה עובד.




יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

דילמה סביבתית - חלק ב

תזכורת מהפוסט הקודם...
הצגתי חמש דילמות סביבתיות:
  • סלילת כבישים (כביש 6, למשל) הורסת שטחים פתוחים אבל אולי היא מונעת פקקים וממזערת זיהום?
  • מכונית חשמלית לא פולטת מזהמים, אבל בעצם "מעבירה" את הזיהום למקום אחר בדמות תחנת כוח
  • התפלת מים מאפשרת למקורות המים ולמערכות הטבעיות לתפקד, אבל צורכת חשמל וכך תורמת לזיהום
  • חקלאות מקומית שומרת על הקרקע, יוצרת נוף ירוק ומחליפה יבוא שיש לו עלות סביבתית, אך מבזבזת מים ולעיתים מזהמת
  • כלים חד פעמיים מזהמים או יקרים, מול שטיפת כלים שצורכת מים ומזהמת


איך פותרים את הבעיות האלה?
בתחום מדעי הסביבה קיים העיקרון של שלושת ה-R-ים:
  • Reduce
  • Reuse
  • Recycle
שימוש בשלושת הכללים האלה מצמצם את טביעת הרגל הסביבתית (בהמשך אסביר את המושג המפחיד הזה...)
כלומר:

הפחתה
להימנע או לצמצם פעילות שעלולה לפגוע בסביבה. במקרים שלנו:
  • לנסוע פחות או לעבוד מהבית אם אפשר
  • לצרוך פחות מים (טפטפות, צמחים שצורכים פחות מים)
שימוש מחודש
שימוש באותם משאבים למספר דברים, או תיקון במקום החלפה.
דוגמא טובה, שכבר מיושמת באירופה, היא השימוש החוזר בשקיות נילון בקניות (שקיות עולות שם כסף).
דוגמה פחות טריויאלית, אבל בהחלט נכונה היא התחבורה הציבורית: באותו "משאב" (כלי רכב שנוסע) משתמשים הרבה אנשים, וכמובן – הפגיעה הסביבתית מופחתת.
ומנגד, בארץ, וגם בעולם, הנטיה היא לייצר ולצרוך מכשירים (צעצועים, מכשירי חשמל) "לטווח קצר" – ובמקום לתקן אותם – מחליפים, בהוצאה כלכלית וגם סביבתית לא קטנה.

מיחזור
בניגוד למה שחושבים, מיחזור הוא החלופה הסביבתית הפחות יעילה מבין השלוש. כמובן, שמיחזור עדיף על כלום, אבל יש לו לפעמים מחיר סביבתי לא פשוט.
אחד היתרונות הגדולים של המיחזור הוא הקלות ליישום והמימד החינוכי שלו. הרבה יותר קל להציב מיכלי מיחזור, להסביר לילדים ולמבוגרים שמהבקבוקים מכינים סוודרים או ספסלים, וליצור כך "אוירה סביבתית" (מבלי לזלזל בחשיבותה).
מדינת ישראל עדיין "חלשה" במיון אשפה ובמיחזור, אבל מובילה בעולם בתחום מיחזור אחר: השבת קולחין.
בארץ, רוב הביוב מועבר לנגב להשקיה (לאחר טיהור), אבל המשמעויות הסביבתית של המהלך הזה עוד לא נחקרו עד הסוף.
בעולם (וגם בארץ) מנסים להפיק חשמל משריפת פסולת (פסולת ביתית או זבל פרות) – וגם זו פעולה שאין כל בטחון שהיא תורמת לסביבה.

טביעת רגל סביבתית
לכל פעולה יש "טביעת רגל סביבתית": מדד כמותי שמעריך את משאבי הטבע הנדרשים כדי לספק את הצרכים ולקלוט את הפסולת של אוכלוסייה בעלת אורח חיים מסויים. המדד הזה, כמובן, איננו מדוייק, ויש עשרות דרכים לחשב אותו (הנה אחת מהם: http://www.heschel.org.il/heshelphp/quiz-new.php). עוד יותר קשה לחשב מה פוגע בסביבה מבין שתי חלופות, ולפעמים עדיפה חלופה שלישית שאולי טובה יותר לסביבה אבל עולה כסף רב או דורשת ממשלה בעלת יכולת הכרעה. ניסיתי לבדוק את הדילמות שהצגתי בכמה דרכים, והגעתי לכמה פעולות, שבכל צורה יקטינו את טביעת הרגל הסביבתית. זה לא פותר כל דילמה, אבל זו לפחות התחלה:













1. תחבורה ציבורית. יבוא יום, ומישהו יקים ועדת חקירה ממלכתית מדוע לא טיפלו בנושא בעשרות השנים האחרונות. בקהיר יש רכבת תחתית כבר 30 שנה, באיסטנבול כבר 100 שנה, ואני משווה למדינות שנמצאות הרבה מאחורינו בכל תחום, לא לאירופה או ארצות הברית. תחבורה ציבורית יעילה ומודרנית תמנע את הצורך בכבישים חדשים, ביציאה לפרוורים, במכוניות חשמליות ו"רגילות" – ואין ויכוח על היעילות הסביבתית. אין סיבה שמה שעובד באמסטרדם, פריז או סן פרנסיסקו לא יעבוד בארץ.

2. חסכון במים בחקלאות ובבית. צמחים חסכנים במים, השקיה בטפטפות, חסכמים, הפניית מי מזגנים ומרזבים להשקיה ולא לזרימה אל הביוב – כל אלה יחסכו הרבה עוד לפני הצורך בהתפלה ובשימוש במי קולחין. זה יעזור לדילמה החקלאית ולדילמת ההתפלה.

זה לא פותר הכל, אבל זו לפחות התחלה.
ומה עושים עם הכלים החד פעמיים?
על זה אנסה לענות בפוסט הבא

יום שני, 18 באוקטובר 2010

דילמה סביבתית

כל מי שעוסק בפעילות סביבתית ומנהל ויכוחים עם אנשים – עומד לא פעם בפני שאלות כמו "למה אתם מתנגדים לכביש, הוא ימנע פקקים ובעקבות זה גם זיהום, בעצם אתם פוגעים בסביבה ולא מסייעים לה" או "האם אתם יודעים שמיחזור אשפה בזבזני יותר מהטמנת אשפה"? לא תמיד יש תשובות טובות לשאלות האלה. לפעמים נשארים עם הדילמות.
לפעמים השאלות האלה חורגות מתחום הדיון הסביבתי ועוברות למימד יותר ערכי. למשל: גדר ההפרדה היא מפגע סביבתי חמור, אולי לא פחות מכביש 6, אבל הוכח (כנראה) שהיא חוסכת חיי אדם. במקרה זה, ה"ויכוח" הוא סביבה מול חיי אדם – וכנראה שעבור רוב האנשים חיי אדם קודמים, ולא נותר אלא לנסות ולמזער את הנזק.
אנסה להציג כמה דילמות כאלה, שפתרונן לא כך פשוט.

כביש 6
כביש 6 תוכנן לפני עשרות שנים, וביצועו התחיל לפני כ-15 שנה. הוא אמור להימתח לאורך כ-300 ק"מ, ברוחב של כ-100 מטר ולחבר ביעילות ובמהירות בין חלקיה המאוכלסים של הארץ. הנזק הסביבתי שנגרם מהכביש ידוע וברור: שטח שגודלו כמעט כשטחה של תל אביב מכוסה אספלט, פגיעה בזרימת נחלים, ניתוק מרחבי מחיה של חיות וצמחים, עידוד נסיעה ברכב פרטי, עידוד נסיעה מהירה ובזבזנית, עידוד הפרוור ומשיכת מוקדי תעסוקה אל מחוץ לערים.
מול כל אלה עולה הטענה, שלולא כביש 6, היו כבישי האורך כה פקוקים, שהתנועה בהם היתה הופכת לסיוט גדול יותר מכפי שהוא היום, זיהום האויר היה גובר, מעבר לפגיעה הכלכלית במשק.

מכונית חשמלית
לכאורה, אם יתגברו על בעיות היצור, הטעינה, טווח הנסיעה והמודלים הכלכליים, זה אמור להיות נפלא: מכוניות שקטות ולא מזהמות שיחלפו במהירות בכבישי הארץ והעולם. אבל לפני שמסתערים על אולמות התצוגה, כדאי לעצור ולחשוב: הזיהום שיימנע לאורך הכבישים, ייפלט במקומות אחרים: את החשמל לטעינה מפיקים בתחנות כח מזהמות (עדיין), כך שלמעשה מזיזים את הזיהום ממקום למקום, ולמעשה מרכזים אותו בכמה מקומות. מכוניות חשמליות לא יתרמו גם לפתרון בעיית הצפיפות בכבישים, ואת הסכנות האפשריות מהקרינה שתיפלט מהשדה המגנטי של המנוע החשמלי - עוד לא התחילו לחקור.

התפלת מים
משק המים הישראלי הגיע כמעט לקצה גבול יכולתו. כמעט כל טיפה במערכת הירדן ובמאגרי מי התהום – מנוצלת. כאשר התגברו על החסמים הכלכליים והתכנוניים, החלה ישראל להפוך למעצמת התפלה: כל שנה גדלה כמות המים המותפלים. מי ים לא חסר, מפלס הכינרת יהיה פחות חשוב, וסכנת הייבוש תהפוך פחות חשובה. אבל – התפלת מים צורכת חשמל בכמויות עצומות (=זיהום), ותופסת קטעי חוף ומשפיעה על הסביבה החופית המיידית.










חקלאות מקומית או חקלאות מיובאת, או: מי מגדל את התפוז שלי
אין ויכוח על כך שהחקלאות הישראלית היא מהמתקדמות בעולם, אם לא המתקדמת ביותר. חלק מהחקלאות היא מוטת-יצוא ומביאה דולרים רבים למשק הישראלי. יש לחקלאות גם ערך מוסף "ציוני" וסביבתי כשומרת קרקע . אבל חלק מגידולי החקלאות צורכים מים בכמות רבה (הדרים, עגבניות, כותנה). נוצר מצב, שבו ישראל מייצאת מים לאירופה בתוך תפוזים. בנוסף לכך, חלק מהחקלאות גורמת לזיהום קשה. אך בניגוד לכך יש לחקלאות יתרונות סביבתיים: אם ישראל תצטרך להעדיף תוצרת מיובאת על תוצרת מקומית, עלות ההובלה שתהיה תבוא לידי ביטוי לא רק בכסף, אלא גם בפגיעה סביבתית (דלק להובלה).

כלים חד פעמיים – כן או לא?
על פניו, נראה השימוש בכלים חד-פעמיים כקטסטרופה סביבתית. כל מי שראה פח אשפה של משרד או "צפרדע" באתר פיקניק, יודע על מה אני מדבר. החלופה, לפחות בבתים ובמשרדים – שימוש בכלים רב פעמיים. אבל – כלים כאלה אנחנו שוטפים וצורכים מים ודטרגנטים, ומנגד – אפשר למחזר כלים חד פעמיים או להשתמש בכלים "מתכלים" שעשויים מפסולת תירס.
אז מה הפתרון לדילמות האלה? האם יש פתרון אחד פשוט?

על כך בפוסט הבא

יום שלישי, 27 ביולי 2010

אימוץ שמורת קדימה על ידי ילדי מחזור ג בבית הספר יובלים בקדימה צורן


צילום: דודי הולצמן

מוקדש לילדי מחזור ג בבית הספר יובלים שהיום הם כבר חיילות וחיילים

שמורת קדימה היא חלק מרצועה שנמצאת ממזרח לכביש 4, מצפון לקדימה, ו"מחביאה" אתרי טבע ייחודיים ומרשימים: יער אילנות, שמורת קדימה, יער קדימה – וכל זה בלב איזור של שדות חקלאיים, בין קדימה, צורן ומושב צור-משה.
אבל, (כמעט) כל פיסת שטח לא בנויה באיזורי הביקוש גורמת ליזמי נדל"ן ללטוש אליה עינים. גם ללא יוזמות הנדל"ן, נפגע השטח מריסוס, רכבי שטח ומחדירת מינים פולשים.

בישוב קדימה-צורן פועלת קבוצת אנשים ("בלוטים") שעוסקת בפעילות לשמירה על איכות הסביבה בישוב ובסביבתו. הפעילות כוללת סימון שביל טיולים (ביוזמתי), ארגון הפנינג שנתי סביב המרחב שמצפון לקדימה ופעיליויות אחרות לשמירה על הסביבה.

מוקד הרצועה הזו היא השמורה הקטנטנה, שמורת אלוני קדימה, שמחזיקה בשטח מועט של 9 דונם – את המרובה: אלונים, קידה שעירה, תורמוסים – וגולת הכותרת – עשרות אירוסי ארגמן פורחים בחודש פברואר.

השמורה תחומה בין שדות חקלאיים, וחדרו אליה מינים פולשים רבים שמאיימים על עולם הצומח היחודי שבה. היא גם תלויה בקשר רציף למוקד הסמוך של אירוסי הארגמן (יער אילנות) לצרכי האבקה. על כל אלו מאיימות תכניות בניה שמתקרבות לשטח השמורה.

כהורה לשתי בנות בכיתה ו בבית הספר ״יובלים״, הצעתי לבית הספר פרוייקט אימוץ חינוכי: אימוץ שמורת אלוני קדימה.

אוכלוסית ההורים (והילדים) בצורן מתאפיינת באיכפתיות רבה (הצלחנו לסלק את האנטנות שאיימו על בריאותנו), אך גם באוכלוסיה חדשה לאיזור, שלא תמיד מכירה את כל הפינות הנסתרות בו.

אימוץ השמורה מחבר את הילדים, ההורים, צוות בית הספר וכלל תושבי הישוב – לפעילות סביבתית בעלת השפעה מיידית – על השמורה ועל הכרת הסביבה.
רעיון אימוץ השמורה התקבל בהתלהבות על ידי צוות בית הספר וההורים.
יצרתי קשר עם רשות הטבע והגנים, ויחד עם רכזות החינוך של הרט"ג (שרית מיארה-פלצ'י ומירי אלטשולר) וצוות בית הספר, בנינו תכנית שכללה:
  • סיור היכרות בשמורה – מודרכת על ידי מדריכי רשות הטבע והגנים, ועל ידי הורים שהתכוננו ולמדו על נושאים שונים הקשורים בשמורה ובסביבתה (האבקה, אגדות על עצים, הדברה ביולוגית)
  • סימון שביל הליכה בשמורה, מוגדר על ידי בזנ"טים, כדי למנוע פגיעה בצומח
  • צביעה ומתיחת חבלים בשמורה
  • לימוד הצמחים הפורחים בשמורה בעזרת מגדירי צמחים
  • עבודת סילוק מינים פולשים על ידי התלמידים, באמצעות מזמרות, מעדרים וכו (הפעולה שזכתה לפופולריות הרבה ביותר)
כמובן שההגעה לשמורה היתה רגלית (3 ק"מ לכל כיוון מצורן, דרך היער)
מבצע האימוץ נעשה תחת אילוצי זמן: רק בימי שישי, בחורף, שהמטרה היא – סיום העבודה לפני ההפנינג שאנו מקיימים בישוב מדי שנה, עם פריחת אירוסי הארגמן (השנה – 6 במרץ 2010).

בהפנינג, שמשך אליו אלפי אנשים מהסביבה ומכל רחבי הארץ, כבר יכלו תלמידי כיתות ו לשמש כמדריכים בשמורה, כל זה על רקע השלט שמעיד על הפעולה החשובה שביצעו.
צילום: דודי הולצמן

יום ראשון, 25 ביולי 2010

1 2 3 נסיון


In My Back Yard



בבלוג הזה: על הסביבה הקרובה (צורן, קדימה) וגם על הרחוקה

טיולים, איכות סביבה, אתרי מורשת, בעלי חיים ועוד נושאים


"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז