יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

דילמה סביבתית - חלק ב

תזכורת מהפוסט הקודם...
הצגתי חמש דילמות סביבתיות:

· סלילת כבישים (כביש 6, למשל) הורסת שטחים פתוחים אבל אולי היא מונעת פקקים וממזערת זיהום?
· מכונית חשמלית לא פולטת מזהמים, אבל בעצם "מעבירה" את הזיהום למקום אחר בדמות תחנת כוח
· התפלת מים מאפשרת למקורות המים ולמערכות הטבעיות לתפקד, אבל צורכת חשמל וכך תורמת לזיהום
· חקלאות מקומית שומרת על הקרקע, יוצרת נוף ירוק ומחליפה יבוא שיש לו עלות סביבתית, אך מבזבזת מים ולעיתים מזהמת
· כלים חד פעמיים מזהמים או יקרים, מול שטיפת כלים שצורכת מים ומזהמת


איך פותרים את הבעיות האלה?
בתחום מדעי הסביבה קיים העיקרון של שלושת ה-R-ים:
Reduce
Reuse
Recycle
שימוש בשלושת הכללים האלה מצמצם את טביעת הרגל הסביבתית (בהמשך אסביר את המושג המפחיד הזה...)
כלומר:

הפחתה
להימנע או לצמצם פעילות שעלולה לפגוע בסביבה. במקרים שלנו:
* לנסוע פחות או לעבוד מהבית אם אפשר
* לצרוך פחות מים (טפטפות, צמחים שצורכים פחות מים)

שימוש מחודש
שימוש באותם משאבים למספר דברים, או תיקון במקום החלפה.
דוגמא טובה, שכבר מיושמת באירופה, היא השימוש החוזר בשקיות נילון בקניות (שקיות עולות שם כסף).
דוגמה פחות טריויאלית, אבל בהחלט נכונה היא התחבורה הציבורית: באותו "משאב" (כלי רכב שנוסע) משתמשים הרבה אנשים, וכמובן – הפגיעה הסביבתית מופחתת.
ומנגד, בארץ, וגם בעולם, הנטיה היא לייצר ולצרוך מכשירים (צעצועים, מכשירי חשמל) "לטווח קצר" – ובמקום לתקן אותם – מחליפים, בהוצאה כלכלית וגם סביבתית לא קטנה.

מחזור
בניגוד למה שחושבים, מיחזור הוא החלופה הסביבתית הפחות יעילה מבין השלוש. כמובן, שמחזור עדיף על כלום, אבל יש לו לפעמים מחיר סביבתי לא פשוט.
אחד היתרונות הגדולים של המיחזור הוא הקלות ליישום והמימד החינוכי שלו. הרבה יותר קל להציב מיכלי מיחזור, להסביר לילדים ולמבוגרים שמהבקבוקים מכינים סוודרים או ספסלים, וליצור כך "אוירה סביבתית" (מבלי לזלזל בחשיבותה).
מדינת ישראל עדיין "חלשה" במיון אשפה ובמיחזור, אבל מובילה בעולם בתחום מיחזור אחר: השבת קולחין.
בארץ, רוב הביוב מועבר לנגב להשקיה (לאחר טיהור), אבל המשמעויות הסביבתית של המהלך הזה עוד לא נחקרו עד הסוף.
בעולם (וגם בארץ) מנסים להפיק חשמל משריפת פסולת (פסולת ביתית או זבל פרות) – וגם זו פעולה שאין כל בטחון שהיא תורמת לסביבה.

טביעת רגל סביבתית
לכל פעולה יש "טביעת רגל סביבתית": מדד כמותי שמעריך את משאבי הטבע הנדרשים כדי לספק את הצרכים ולקלוט את הפסולת של אוכלוסייה בעלת אורח חיים מסויים. המדד הזה, כמובן, איננו מדוייק, ויש עשרות דרכים לחשב אותו (הנה אחת מהם: http://www.heschel.org.il/heshelphp/quiz-new.php). עוד יותר קשה לחשב מה פוגע בסביבה מבין שתי חלופות, ולפעמים עדיפה חלופה שלישית שאולי טובה יותר לסביבה אבל עולה כסף רב או דורשת ממשלה בעלת יכולת הכרעה. ניסיתי לבדוק את הדילמות שהצגתי בכמה דרכים, והגעתי לכמה פעולות, שבכל צורה יקטינו את טביעת הרגל הסביבתית. זה לא פותר כל דילמה, אבל זו לפחות התחלה:













1. תחבורה ציבורית. יבוא יום, ומישהו יקים ועדת חקירה ממלכתית מדוע לא טיפלו בנושא בעשרות השנים האחרונות. בקהיר יש רכבת תחתית כבר 30 שנה, באיסטנבול כבר 100 שנה, ואני משווה למדינות שנמצאות הרבה מאחורינו בכל תחום, לא לאירופה או ארצות הברית. תחבורה ציבורית יעילה ומודרנית תמנע את הצורך בכבישים חדשים, ביציאה לפרוורים, במכוניות חשמליות ו"רגילות" – ואין ויכוח על היעילות הסביבתית. אין סיבה שמה שעובד באמסטרדם, פריז או סן פרנסיסקו לא יעבוד בארץ.

2. חסכון במים בחקלאות ובבית. צמחים חסכנים במים, השקיה בטפטפות, חסכמים, הפניית מי מזגנים ומרזבים להשקיה ולא לזרימה אל הביוב – כל אלה יחסכו הרבה עוד לפני הצורך בהתפלה ובשימוש במי קולחין. זה יעזור לדילמה החקלאית ולדילמת ההתפלה.

זה לא פותר הכל, אבל זו לפחות התחלה.
ומה עושים עם הכלים החד פעמיים?
על זה אנסה לענות בפוסט הבא

"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז