יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

טיול תחבורה בחיפה

סקר לא מחייב שעשיתי, מעלה כי ילדים אוהבים רכבות, מכוניות ובכלל אמצעי תחבורה למיניהם.

ביום טיול בחיפה אפשר, ב"טעימה" אחת לנסוע ברבים מהם, ו"על הדרך" לשלב טיול בעיר יפהפיה שמציינת בימים אלה את "חג החגים" – חנוכה, כריסמס (ובעבר גם חגי המוסלמים, ש"נדדו" בלוח השנה בגלל לוח השנה המוסלמי).

לא הספקנו לבצע את המסלול השנה בחנוכה (ילד חולה), אבל לפני כמה ימים הקדים אותי חברי אילן קירשנבאום וכתב פוסט בנושא דומה.
מומלץ!

איך עושים את זה?
רכבת ישראל, החביבה עד מאוד על ילדים (שכנראה לא נוסעים בה ביום ראשון בבוקר או חמישי אחה"ץ...) עוצרת בארבע תחנות בתחומי חיפה: חוף הכרמל, בת גלים, חיפה-מרכז ולב המפרץ.
אני מציע לרדת בתחנת חיפה מרכז (הנקראת כיום תחנת השמונה על שם שמונת עובדי הרכבת שנהרגו במלחמת לבנון השניה כשטיל נפל על בתי המלאכה של הרכבת).
ומשם לצעוד 5 דקות עד לכיכר פריז, בלב העיר התחתית של חיפה.

כרמלית (עדכון 2017: בעקבות שריפה הכרמלית מושבתת בחודשים הקרובים)
כיכר פריז היתה ידועה בעבר כ"כיכר חמרה" – הכיכר המרכזית של העיר התחתית בתקופה העותמאנית ובימי המנדט. ב-1954 הוחלט לפתוח במקום את תחנת המוצא של הכרמלית שנבנתה בידע צרפתי ונחנכה ב-1959. מאז זרמו הרבה מים וביוב בנחל הקישון, העיר התפתחה, המקומות המרכזיים הישנים שבה נזנחו, ומוקדי העניין עברו למקומות אחרים. כיכר חמרה (שהפכה לכיכר פריז עם הקמת הכרמלית וכאות ידידות בין צרפת וישראל) הפכה מקום מוזנח ועלוב, ורק לאחרונה היא שופצה בתמיכת עיריית פריז.
זה המקום לעלות (או שמא לרדת) לכרמלית, הרכבת התחתית היחידה (לצערנו) בארץ. נסיעה קצרה במעלה ההר תיתן לילדים שעוד לא חוו נסיעה בסאבווי, ב"טיוב" או במטרו את החוויה של נסיעה מתחת לאדמה.
הכרמלית חולפת מתחת להדר הכרמל ולבית החולים בני ציון, עוצרת בשש תחנות ומסתיימת בתחנת "גן האם" במרכז הכרמל.

 צילום: פלורה הראלי

גן האם הוא מקום שבסביבתו יש לילדים וגם לגדולים הרבה מה לעשות: הוא סמוך לגן החיות, למסלול היורד לים בנחל שיח – וכמובן לגנים הבהאיים ול"רחוב פנורמה", הטיילת היפה המשקיפה אל הנמל, המפרץ ועד עכו וראש הנקרה. מהטיילת אפשר לראות את תנועת האוניות הנכנסות ויוצאות לנמל, את ספינות חיל הים ואם יתמזל מזלכם – גם נושאת מטוסים אמריקאית ענקית או אוניית קרוזים. מומלץ לכל ילד או מבוגר חובב ספינות וים. הכניסה לגנים הבהאיים היא חינם, וצריך לתאם מראש, אך לשתי הטרסות העליונות אפשר להיכנס ללא תיאום ובאופן חופשי.

 הגנים הבהאים והנמל. צילם טל אביסר

איך ממשיכים מכאן? ברגל!
אפשר להתחיל ולרדת ברגל את כל מה שעלינו, במסלולי המדרגות המפורסמים של העיר חיפה, ולזכור שגם רגליים הם "אמצעי תחבורה". יש כמה מסלולים כאלה, הם עוברים בין גנים וחצרות נסתרות ומסתיימים בעיר התחתית או שכונת הדר הכרמל. מדי פעם מציץ לו הים מבין הבתים. המדרגות יוכלו להוביל אותנו עד לואדי ניסנאס ורחוב הגפן, המוקד של "חג החגים", שכונה בה מתקיימים מיצגי אומנות, שוק ססגוני, מסעדות, קישוטי חג ושאר פעילויות. 
 
 ואדי ניסנאס. צילם זאב זמיר

ה"ואדי" הוא מקום מצויין לאתנחתא קולינארית או למסע קניות קצר (העולם נחלק בדרך כלל לאוהבי "פלאפל הזקנים" ולאוהבי "פלאפל מישל"). מכאן קצרה הדרך לכיכר פריז ממנה התחלנו את הטיול.
כאן המקום, למי שעוד רעב, לבקר בחומוסיה של אבו-יוסף.

... או ברכבל
אפשרות אחרת – לנסוע במונית או אוטובוס ממרכז הכרמל לסטלה מאריס, ממש על ה"שפיץ" של הכרמל מעל הים. בסטלה מאריס נוכל לבקר בכנסיה המרשימה במקום ולראות את המצבה לזכר חיילי נפוליון שאושפזו שם אחרי שחלו בדבר (וגורלם לא נודע עד היום). משם נרד ברכבל הקצר עד לחוף בת גלים, והרי לכם עוד אמצעי תחבורה שאינו נפוץ במקומותינו. הרכבל חולף ליד מערת אליהו ומעל כביש הכניסה לחיפה ומעל הרכבת. מכאן אפשר לטייל על חוף בת גלים וללכת עד לתחנת הרכבת "בת גלים" (חבל שהנגישות מהרכבל לרכבת איננה נוחה), לחזור הביתה או להמשיך בתחבורה ציבורית לואדי ניסנאס ולעיר התחתית.

ולמי שרוצה עוד:
סמוך לבת-גלים ולרכבל נמצאים המוזיאון הלאומי הימי ומוזיאון ההעפלה וחיל הים  ובהם פעילות ותצוגה ושתעניין את הילדים.
גשר הפיקוד של צוללת דקר במוזיאון חיל הים. צילם ד"ר אבישי טייכר

במזרח חיפה נמצא מוזיאון הרכבת.

בחיפה פועלת כבר ה"מטרונית" - מערכת הסעת המונים בנתיבים מיוחדים, שתופעל בעתיד הקרוב עם אוטובוסים ייחודיים, וכעת – באוטובוסים מפרקיים.
מנהרות הכרמל הן אמנם לא כמו מנהרות האלפים המרשימות, אך הן בינתיים הארוכות ביותר בארץ (לתחבורה) ונבנו בזמן שיא!
ולמי שכל זה לא הספיק לו, בנמל חיפה אפשר לצאת לשיט במימי המפרץ בין חיפה לעכו

הידעתם?
חג חנוכה שמח!



יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

זיתים, נזירים ומורדים ברכס יודפת

צילום: דודי הולצמן

הגליל התחתון הוא, אולי, "אסם הזיתים" של ארץ ישראל. אמנם פסטיבל "ימי הזית" בגליל כבר מאחורינו, אבל עדיין נוכל לראות פה ושם עבודות מסיק וגם ליהנות מתוצרת בתי הבד.
לשם כך כדאי להרחיק לרכס יודפת, שכבר התכסה בפלומה ירוקה לאחר הגשמים הראשונים. על רכס זה עובר אחד הכבישים היפים ביותר בארץ.
סעו לכיוון צומת אלונים, ומשם למחלף המוביל. פנו שמאלה, המשיכו ישר מעט, ואז פנו ימינה לכביש 784  העולה דרך חנתון וכפר מנדא לכיוון יודפת. מימינכם תראו את מאגר המים אשכול (שאליו נשאבים מי הכינרת דרך המוביל הארצי) מזוית לא שגרתית. הישוב משמאלנו הוא קיבוץ חנתון, המשתייך לתנועה הקונסרבטיבית ולידו תל חנתון העתיקה (לארכיאולוגים הארד-קור בלבד...).
המשיכו עם הכביש שיתחיל, אחרי כפר מנדא, להתפתל ולעלות בהרים, ומשמאלכם תתגלה בכל פעם פיסה אחרת של נוף מפרץ חיפה, הקריות, עכו והישובים סביבם.

הכביש עובר ליד הכפר הבדואי כאוכב אל היג'א ובו גן פסלים (לצערי מצב התחזוקה שלהם לא מן המשובחים).
לאחר מכן, נעבור את הפניה למצפים קורנית/שכניה/מנוף, ובצומת יודפת נפנה ימינה לכביש 7955, לאורך רכס יודפת.


 צילום: ד"ר אבישי טייכר

המושב יודפת הוקם ב-1960 על ידי תלמידיו של הוגה הדעות שכטר (ומכונים "שכטריסטים", ואל תשאלו אותי מהם עקרונות תורתם), ליד האתר ההיסטורי החשוב יודפת. בלב הישוב מגדל תצפית ובו בית קפה וחנות מוצרי טבע.
בימי המרד הגדול ברומאים, בשנת 67 לספירה, בוצרה יודפת על ידי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאוויוס). לאחר כיבוש הישובים מסביב הגיעו הרומאים ליודפת, צרו עליה וכבשו אותה בקרב קשה. אחרוני המגינים, ויוסף בראשם נכנסו למערה, הרגו איש את רעהו – אך יוסף החליט שלא לשלוח יד בנפשו, ולהסגיר את עצמו לרומאים. הוא ניבא לאספסיינוס שיהפוך לקיסר, ובכך קנה את חייו וחירותו (הנבואה אכן התגשמה...). באתר אפשר לראות אבני בליסטראות, ראשי חיצים ושרידי ביצורים. 
צילום: ד"ר אבישי טייכר

 מיודפת מוליך שביל לפסגת הר עצמון (מדרום), הגבוה ברכס הרי יודפת.

אם כבר הזכרנו את השכטריסטים, כדאי לזכור שהמצפים בגליל שימשו כר נרחב להתיישבות קבוצות, מעט "לא קונבנציונליות" – אנשי ה"אימן", מודטים (שנפגוש בהמשך), אנתרופוסופים, ועוד.

צילום: דודי הולצמן

נמשיך עם הכביש לכיוון הררית. לצידיו, במורדות ההרים, כרמי זיתים, ונוף מדהים של בקעת בית נטופה.
נעבור ליד (או ניכנס) למחלבת "חלב עם הרוח" (הדרך היורדת לשם יפה במיוחד, הגבינות טעימות, היחס קצת פחות).
נמשיך מזרחה. דרך עפר פונה שמאלה למרומי הר האחים (על שם ניטורא ופיליפוס-  שני אחים מכפר רומא שבבקעת נטופה, מגיבורי המרד ברומאים) ממנו תצפית יפה על הכפר הענקי עראבה ועל הגליל העליון, ועל אלפי הדונמים של כרמי הזיתים. מקום מצויין לפיקניק, אם כי שברי בקבוקים שמשאירים לוגמי הבירה המבקרים במקום מעט פוגעים בשלווה ובהנאה.

צילום: דודי הולצמן

הכביש ממשיך עד לצומת שבו אפשר לפנות שמאלה לעראבה (שמו המקורי של הכפר הוא "ערב", והוא היה כפר יהודי גדול בימי המשנה והתלמוד; בכפר נמצא אחד מעצי הזית הגדולים בארץ), אך אנחנו נמשיך ישר לישוב הקטן אבטליון, בו נמצא בית בד עם שמן באיכות מעולה, שקונה את הזיתים גם מערבים וגם מיהודים. בעל המקום יפליא בהסברים על ייצור השמן וסגולותיו. השמן שלהם באמת מעולה.

ועכשיו לגולת הכותרת של הרכס: נמשיך עם הכביש ונטפס למרומי הר נטופה, אל הישוב הררית, שהוקם על ידי חסידי המדיטציה הטרנסצנדנטלית ב-1980. עד לפני כמה שנים היה בכניסה לישוב "חדר תעופה" בו עסקו המודטים בריחוף (לא ראיתי בפועל...). כיום יש בישוב צימרים רבים ובעלי מקצועות חופשיים, לצד בתים עם נוף מהיפים בארץ. חלק מהבתים מתוכננים ברוח המדיטציה ועקרונותיה. חצו את הישוב ברגל, והמשיכו בשביל שמוליך אל מבדד נטופה.
מבדד נטופה נבנה כמנזר על ידי האב יעקב וילברנט מהולנד, שהושפע קשות מהשואה. הוא החליט להשאיר את הולנד מאחוריו ולעבור לארץ הקודש. ב-1965 רכש אדמה מתושבי דיר חנא, על הר טרשים קרח ומבודד, חפר וניקה את המקום (עם נזיר נוסף), וגילה בור מים עתיק. את הבור החליט להפוך לכנסיה, על פי הפסוק "ממעמקים קראתיך יה". 

צילום: דודי הולצמן

ב-1980 התקרב המנזר לציביליזציה, עם הקמת הישוב הררית.
רוב הזמן שהו במקום מספר נזירים, שהתבודדו כל היום ונפגשו פעם ביום לתפילה משותפת. עם מותו של יעקב נוספו למקום נזירים סלזיאנים מבית ג'מאל, שחיים לצד ה"מתבודדים".
הבניה היחודית של המקום (שלא דומה לכנסיה רגילה) יחד עם אוירת השקט, תורמים לייחודיותו של המקום, המשקיף לכינרת, למאגר צלמון ולרוב שטח הגליל המזרחי.

צילום: דודי הולצמן


צילום: דודי הולצמן

למי שמתעניין במידע נוסף:
לפני כמה שנים נחנכה דרך הזית, בשיתוף עם ארגון אונסק"ו (שיחסיו עם ישראל אינם מן המשופרים...).

למועצה האיזורית משגב יש אתר עם מסלולים, אטרקציות ומקומות בילוי נוספים


יום חמישי, 10 בנובמבר 2011

טיול חורף בנתניה

בימי החורף הקצרים אין תמיד אפשרות לטייל רחוק, בגלל קוצר היום. במקום זאת, אפשר להגיע למקומות קרובים, לפעמים ''מתחת לאף'', שאינם דורשים היערכות רבה ונסיעה ארוכה. הפעם נשים את פעמינו לנתניה וסביבתה. נתעלם באלגנטיות מהזיהוי של נתניה עם ''איקאה'' ועם תופעות חברתיות אחרות, וניווכח שיש בה הרבה מה לראות.

עץ השקמה באום-חאלד
נתחיל בכניסה לעיר. ניכנס לרחוב הרצל, ובפניה השניה ימינה נפנה לרחוב מינץ. ליד תחנת מד"א המקומית עומד לו אחד מעצי השקמה הגדולים ביותר בארץ (וכנראה בעולם). העץ הזה הוא בן כ-1000 שנים, ומתואר בציורים מסוף המאה ה-19.
העיריה, שמשקיעה בשנה האחרונה משאבים רבים בחזות העיר, הפכה את סביבת העץ לגן פורח, הוסיפה שלטי הסבר ותעתיק של אותה תמונה בת 130 שנה. אסור לטפס על העץ, אך בהחלט אפשר להתרשם מנופו העצום. בין בתי הסביבה ניתן לראות שרידים מבתי "אום חאלד", הכפר הערבי ששכן כאן עד 1948, ושתושביו מכרו את השטח לראשוני נתניה. 


צילום: דודי הולצמן
 
פרדס הגדוד
נחזור לרחוב הרצל, ונמשיך מערבה. במרכז העיר נפנה ימינה בשדרות וייצמן, וניסע עד הסוף.
בקצה הרחוב, בפינת רחוב סוקולוב, נמצא בית הבאר שנבנה עוד לפני הקמת העיר נתניה על ידי אנשי הגדוד העברי, שעיבדו פרדס בסביבה ("פרדס הגדוד").
הבית שוקם בסיוע המועצה לשימור אתרים והפך למרכז הדרכה לימי עיון בנושאי התיישבות. הבאר עצמה שוקמה גם היא. לתיאום ביקורים, טל': 09-8329940
שטח הפרדס סופח לעיר נתניה והפך לשכונה בשם "פרדס הגדוד", השכונה היפה ביותר בעיר לטעמי.
אנשי הגדוד העברי הקימו מצפון לנתניה את המושב אביחיל, ובו נמצא בית הגדודים, מוזיאון המתעד את התנדבות היהודים לגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.

השכונה שמצפון מערב לבית הבאר היא "קרית צאנז", שכונה חרדית שהוקמה על ידי הרבי מצאנז לפני 50 שנה, ומתגוררים בה אלפי חרדים. הקריה מפעילה את בית החולים "לניאדו" שבפינה הצפון מערבית של השכונה, ומשרת את תושבי האיזור. אם מטיילים בסביבה בשבת, אין כניסה לשכונה ברכב, ויש לעקוף אותה כדי להגיע לחוף הים 
 
החוף הצפוני 
חוף הים של נתניה הוא החוף העירוני היפה ביותר בארץ, לדעתי. בניגוד לטיילות המוכרות שבחלק המרכזי והדרומי של נתניה, החלק הצפוני פחות מוכר. אם ניסע לאורך החוף מצפון למנחת המסוקים של בית החולים לניאדו, נראה פינות נסתרות ולא מוכרות. מול רחוב הגדוד העברי פונה סמטה קצרה אל הים. לעינינו יתגלה מגדל מים ישן, ועליו שלט. כאן היה קיבוץ עירוני בשם "מצפה הים", שהיה כאן בשנות השלושים והארבעים. מיקומו בראש המצוק איפשר לו להיות אתר קשר לספינות מעפילים. ליד מגדל המים ישנה רחבת תצפית קטנה אל הים, לכיוון צפון (לכיוון מלון בלו ביי). מראה יוצא דופן ביופיו, בעיקר בחורף
 

צילום: דודי הולצמן


נמשיך לאורך הכביש. מימיננו שכונת עין התכלת (שלמרות קרבתה לים, היא לא משתלבת במיזמי היוקרה בינתיים, ונראית כאילו נותרה בשנות ה-70), משמאלנו שבילים היורדים אל החוף הפראי והמצוקי, וירידה למלון בלו-ביי בעל הנוף המרהיב. הכביש ממשיך עוד כ-2 קילומטר עד הכניסה הדרומית לכפר הנוער "נעורים".(השנה הדרך מצפון למלון נחסמה כדי למנוע ״קיצורי דרך״ בתוך שכונות נתניה הצפוניות)


צילום: דודי הולצמן

לאורך הטיילות
בחלק המרכזי והדרומי של נתניה יש טיילות מרהיבות, על המצוק שמתרומם עשרות מטרים מעל הים. כדי להקל על ציבור המתרחצים, נבנתה מעלית לירידה לים, בחוף המרכזי של העיר.
החלק הדרומי והחדש של הטיילת, טיילת בן-עמי, משמש אתר למצנחי רחיפה, ולאורכו פינות תצפית על החוף ומסלולי הליכה ורכיבה על אופניים. הטיילת ממשיכה עד ל"חוף הארגמן", ועוד דרומה, מעוטר בפסלי-פסיפס מרשימים. בפברואר פורחים אירוסי הארגמן בשמורה הסמוכה, שמורת אירוס הארגמן, וכל השנה כדאי לבקר ב"פארק השלולית" שנבנה סביב לשלוית חורף עונתית. 

צילום: דודי הולצמן
אנדרטת פנצ'ו
באחת הכיכרות שבטיילת הדרומית, נמצאת אנדרטה ייחודית לסיפור העפלה מעט נשכח: סיפורה של האוניה פנצ'ו:
קבוצת יהודים שהתארגנה בברטיסלבה שבסלובקיה ב-1940, נמלטה מאימי הנאצים בספינת-נהר ששטה על הדנובה, יצאה למרחבי הים השחור וממנו לים התיכון. ליד אי קטן ביוון, לא הרחק מרודוס, הספינה התקלקלה בגלל ערבוב מי ים במי הקיטור, והמעפילים נסחפו לאי הבודד. הם התגלו רק אחרי כמה ימים על ידי מטוס איטלקי שבעקבותיו הם חולצו והגיעו לאי רודוס (שהיה בשלטון איטליה), שם הושמו במעצר במחנה אוהלים. האיטלקים העבירו את המעפילים למעצר בדרום איטליה, וכך הם ניצלו מגורלם המר של יהודי רודוס (שהובלו באוניות וברכבות לאושוויץ), וב-1943 הופתעו חיילי בנות הברית שפלשו לאיטליה לגלות את המחנה. כמעט כל היהודים שהיו על הספינה - ניצלו והגיעו לארץ.
האנדרטה לזכרם הוצבה במקום ב-2008.

למעוניינים להרחיב עוד וללמוד עוד עובדות מעניינות, משעשעות וחשובות על נתניה - אני ממליץ על האתר "אירוס".
נתניה הפכה לאחרונה גם למוקד קולינרי. יש אפילו מסלול אוכל בשוק.
 
 


יום שני, 31 באוקטובר 2011

הפסגות של מחוז גוש דן

האסוציאציה הראשונה שעולה כשחושבים על גוש דן היא איזור שטוח מלא בניינים ואורבניות בלי טיפת טבע, אולם תתפלאו לגלות באזור שלל גבעות ירוקות ונקודות תצפית. הימים הבהירים שאחרי הגשם מתאימים לטיולים על ''הפסגות של גוש דן'": נקודות התצפית שעל רכס הכורכר המקביל לחוף, שמגיעות עד לגובה של 90 מטר. מן הגבעות האלו אפשר לגלות נקודת מבט חדשה על העיר הגדולה.
כדאי מאוד לטייל ברגל כדי לא להסתבך יתר על המידה בחיפוש חניה!

בני ברק: הר העצמאות
בלב העיר החרדית, מצפון לרחוב רבי עקיבא הסואן, מתנוססת גבעה שזכתה לכינוי ''הר העצמאות''. כדי להגיע אליה צריך לעלות ברחוב ירושלים צפונה מרחוב רבי עקיבא, ומשם דרך הרחובות רמב"ם, אבן גבירול והרב מימון. הגן וסביבתו שעל ראש הגבעה עברו לאחרונה שיקום, והאנדרטה הצנועה לזכר הנופלים בני העיר בני ברק שופצה אף היא. מהגבעה אפשר לראות קודם כל – את בני ברק, העיר הצפופה ביותר בארץ. לכיוון צפון – איזור קניון איילון, האצטדיון ופארק הירקון, וברקע שכונות עבר הירקון של תל אביב. אם נביט דרומה, נוכל לראות את ה"פסגות" הבאות, שבולטות בנוף האורבני הצפוף של רמת גן וגבעתיים. וכדי למנוע אי נעימויות: אין גישה ברכב אל הגבעה בשבתות! כ"בונוס" למטיילים באיזור, אפשר להתרשם מהווי החיים של העיר החרדית התוססת.
צילום:ד״ר אבישי טייכר

ארבע גבעות ברמת גן
מבני ברק נפנה אל שכנתה ה"חילונית" רמת גן, דרך רחוב ירושלים, עד רחוב הרא"ה. הגבעה הראשונה היא "גבעת הארנבות", שבין הרחובות הרא"ה וחיבת ציון. זו הגבעה עליה נמצא סניף מד"א, ומקור הכינוי לגבעה – אינו ידוע. על הגבעה היה בימי מלחמת העצמאות המטה הכללי של צה"ל.
מערבה ממנה, בין הרחובות הרא"ה, קריניצי והרצל, נמצאת הגבעה של "גן אברהם", על שם אברהם קריניצי, ראש העירייה המיתולוגי של רמת גן. הגבעה הייתה חלק מרמת גן כבר בראשיתה, והמשורר הלאומי ביאליק נהג לבקר בה ולצפות על הנוף, שכלל אז יותר פרדסים ופחות בתים. ליד הספסל האהוב על ביאליק תוכלו לראות כתובת לזכרו.
מעברו השני של מרכז רמת גן יש גבעה נוספת, ממערב לרחוב ביאליק, היא "גן הקופים" (גן שאול), ממנו תוכלו לצפות לעבר רבי הקומות של איזור הבורסה ברמת גן. גישה נוחה לגן מרחוב מעלה הצופים שיוצא מרחוב ארלוזורוב.
 צילום:ד״ר אבישי טייכר

הגבעה הגבוהה ביותר ברמת גן (כמעט 80 מטרים מעל פני הים) היא "הר הבנים", ממזרח לרחוב בן גוריון ומצפון לשדרות ירושלים. על הגבעה נמצאת אנדרטת זיכרון לשואה, שבט צופים פעיל ובית יד לבנים בו מתקיימים טקסים מדי שנה.כדאי להגיע אל הגבעה מהרחוב בעל השם היפה "צל הגבעה", ולטפס דרומה. מכאן נצפה צפונה לעבר בני ברק, מערבה לכיוון תל אביב וגבעתיים. ברחוב צל הגבעה תכנן הארכיטקט צבי הקר שני בתים ייחודיים – בית שכולו "משושים" ובית שזכה לכינוי "בית הספירלה"
צילום:דודי הולצמן

צילום:ד״ר אבישי טייכר

רחוב המרי וגן העליה השניה – גבעתיים
מכאן נמשיך דרומה אל הפסגה הגבוהה ביותר בגוש דן, כמעט 90 מטר מעל פני הים, בגבעתיים. הגבעה ידועה לותיקי העיר כ"גבעת קוזלובסקי". כדי להגיע אליה סעו ברחוב המרי דרומה מרחוב שינקין (עליה מפותלת), או התחברו אליו מרחוב ז'בוטינסקי או מרחוב גולומב. קטע מרחוב המרי הוכשר כטיילת עם נוף "כמעט חיפאי": תל אביב כולה נפרשת מהמגדלים הגבוהים ועד השכונות הצפופות, ועל האופק סוגר הים התיכון. המקום יפה אף יותר בשקיעה, ולעת ערב רואים את אורות העיר נדלקים. מדרום לטיילת שוכן "גן העלייה השנייה" ובו מצפה כוכבים פעיל, וכן גבעה ועליה אנטנה לא פעילה. מרחוב המרי יש כמה "מסלולי מדרגות" (בימי בית הספר התיכון הם שימשו אותנו כמסלול ריצה ב"מסלול המדרגות" המפרך), ומדרגות אלו יורידו אותנו לכיוון מרכז גבעתיים. 
צילום:דודי הולצמן

צילום:דודי הולצמן

פארק וולפסון
מגבעתיים נרד דרומה, לגבעה בשולי תל-אביב, עליה הוקם אחד הפארקים היפים ביותר – פארק וולפסון, השוכן בין דרך השלום לדרך הטייסים. הגבעה איננה כה גבוהה (60 מטרים), אך בגלל קרבתה לשטחים הנמוכים של יד אליהו ונחל האיילון, רואים ממנה היטב לכיוון מערב – לתוך מרכז תל אביב, וגם לדרום – עד ה"הר" של חיריה ושפלת לוד. בראש הגבעה ניצבת האנדרטה "עיר לבנה" שיצר האמן דני קרוון לזכר מייסדי תל אביב. 

מצפה עזריאלי
נסיים בנקודת התצפית המשודרגת ביותר בעיר – המצפה בראש מגדלי עזריאלי. כדי להגיע, ניכנס לתוך הקניון, ומהקומה שלישית נמשיך במעלית (בתשלום; חינם למי שבא לאכול במסעדה שעל הגג) לקומה ה-49 של המגדל, ומשם נוכל לראות את כל סביבת תל אביב מגובה של כמעט 200 מטרים. משום כיוון אין דבר שיפריע לתצפית, וביום בהיר נראה את אשדוד, נצפה על הרי ירושלים ועל תנועת המטוסים הממריאים ונוחתים בנתב"ג, על כל גוש דן, על איזור השרון, ולעיתים נוכל להבחין גם באוניברסיטת חיפה על הכרמל !!! בקומה השלישית, לפני העלייה במעלית, תוכלו לראות את הסרט התלת-מימדי "החויה הטוטל-אביבית" על העיר תל אביב והתפתחותה.
ממגדל עזריאלי לצפון מזרח צילום:דודי הולצמן

ממגדל עזריאלי לכיוון צפון-מערב צילום:דודי הולצמן




יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

תופעת החַגֶגֶת

הסטטיסטיקה אומרת שבישראל לומדים לא פחות ימים ושעות מאשר בעולם. כשמסתכלים בנתונים היבשים זה באמת נכון. בארץ לומדים כ-220 ימים בשנה, לעומת כ-180 באירופה ובארצות הברית.

אבל מה קורה במציאות? האם כל הימים מוקדשים באמת ללימודים?
כל מי שהוא הורה לילד במערכת החינוך, בעיקר היסודית, בוודאי שם לב, שכמעט כל שבוע מוקדש פרק זמן ארוך במיוחד לחגיגה כלשהיא.

לוח השנה היהודי התברך בחגים רבים, ואליהם התווספו החגים הלאומיים, ימי העצמאות והשואה, יום הזיכרון ליצחק רבין ויום ירושלים.

בין לבין, בימים שאין בהם חגים "מן המוכן", נוספו לבית הספר גם חגיגות אחרות: יום הלימוד המאה, יום הסביבה, יום המשפחה, יום אומנות ויום קישוט, יום ההורה המעשיר, ימי ספורט בית-ספריים וישוביים, ועוד כיד הדמיון הטובה של מערכת החינוך. מעל כל אלה יש להוסיף את השעות המוקדשות ל"קרן קרב" ו"סל תרבות", ושאר הפעלות ושיעורים שאינן חלק ממערכת החינוך הרגילה.

חינוך משלים ולא-פורמלי הוא חשוב. ראוי שבית הספר יקדיש זמן ומחשבה גם למה שמעבר לחומר ה"קלאסי" – אנגלית וחשבון, תנ"ך ומדעים. בית הספר אמור להקנות ערכים חברתיים, אנושיים ולאומיים מעבר למקצועות הלימוד. אך נראה לי שבמידה מסויימת, אבדו קצת הפרופורציות, ומערכת החינוך נכנסה למין תהליך שאני קורא לו "חַגֶגֶת". לעיתים נדמה למתבונן מהצד שהלימודים נערכים בהפסקות שבין חגיגה לחגיגה.

כל "חגיגה" כזו איננה רק שעה בודדת שבה נפסקים הלימודים. בדרך-כלל היא כוללת טקס של שעה-שעתיים, שכיתה מסויימת עובדת עליו כמה שבועות (על חשבון זמן הלימודים). משאבי בית הספר דלים בדרך-כלל, ולכן נקראים ההורים (ואלו כמעט תמיד אותן 3-4 אמהות מסכנות שהתיק "נופל" עליהן) לעזור: בתלבושות, באפיית עוגות, בקישוט, בצילום ומה לא...

אם מדובר בחגיגה מעט יותר ארוכה, מייד מופעלים, ברוח היזמות העסקית, דוכנים שבהם ילדים נמרצים מנסים למכור עוגות וחטיפים (שערכם הבריאותי מפוקפק, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר...), שהכינו ההורים (שוב, אותן 3-4 אמהות).

כדי להכין את כל המסכות והמצגות, המורות עובדות קשה, קשה מאוד.
על מעמדם ומשכורתם של המורים בישראל כבר נכתב רבות, ולא נותר לי אלא לקוות ששכרם יוכפל ושמעמדם יהיה בראש הסולם, כפי שמגיע וראוי. עם כל הקושי והתנאים הקשים, נאלצות המורות לעבוד ולהכין עוד בבית, להישאר לחזרות מעבר לשעות הרגילות, לעסוק בעוד בעיות משמעת מעבר לאלו שכבר קיימות – והכל לטובת אותה חגיגה. 




החגיגות עצמן יכללו תמיד מסכת של ברכות ותודות, נאום של ראש העיריה/מועצה, המנהלים, המפקחים, ועד ההורים ומי לא... הם יתקיימו בחום או בקור, בחוץ או באולם בעל אקוסטיקה גרועה במיוחד. המסרים החיוביים הולכים לאיבוד בתוך כל החגיגה, שנוטה להימשך זמן רב מדי. 

בניגוד למה שאולי חושבים, רבים מהילדים אינם אוהבים את כל החגיגות, גם אם הן באות על חשבון לימודים "רגילים". שמיעת ברכות, נאומים, תודות  לאנשים שאינם מכירים, ועבודה על טקסים שלעיתים משעממים אותם – זו לא בדיוק כוס השוקו של ילדי בית הספר היסודי. אני חושב שגם המורות וההורים מתחילים לראות בכך סוג של עונש, במקום אתנחתא חינוכית הכרחית בתוך שנת הלימודים הארוכה.

אינני יודע אם כל האירועים האלה הם יוזמה של משרד החינוך או של גורם מקומי.

אז, אנא, מנהלות, מורות וחברי ועד ההורים הנכבדים, אתם עובדים קשה מדי, שלא לצורך. נאהב ונעריך אותכם עוד יותר אם תתאמצו פחות ותעבדו פחות קשה בכל ה"חַגֶגֶת" הזו.

יום רביעי, 28 בספטמבר 2011

צפון הגולן באוקטובר: בזלת, חלמוניות ולוחמים

*** לאור המלחמה בסוריה, שנערכת לעיתים בסמוך לגבול ברמת הגולן, יש צורך לברר עם כוחות הבטחון האם מותר לטייל באיזורים הסמוכים לגבול ***

החלמונית הגדולה היא פרח צהוב וייחודי, שפורח כל שנה בסתיו במספר מקומות חבויים בארץ; המקום הטוב ביותר לראות אותו, הוא על מדרונות הר חזיקה, בצפון מזרח רמת הגולן, שם הוא פורח מדי שנה, בין תחילת אוקטובר לאמצעו-סופו

רוב שטח רמת הגולן הוא משטח בזלת ענקי, שנוצר עקב התפרצות הרי געש לפני אלפי שנים. שרשרת הרי הגעש (כבויים, לא לדאוג…) עוטרת את הגולן מצפון מזרח, והם משמשים היום נקודות תצפית ובסיסים צבאיים, הצופים לכיוון סוריה. לפני 38 שנים, ביום הכיפורים תשל"ד (1973) היתה רמת הגולן עדה לקרב הבלימה הקשה שבו הצליחו כוחות צה"ל למנוע מהצבא הסורי לגלוש לתוך עמק החולה והכינרת, במחיר כבד.
היום נבקר בהרי געש, נראה פרחים ונצדיע ללוחמים שבזכותם אפשר לטייל כאן היום.
הג’ובה הגדולה   
נתחיל את הטיול מהצומת המרכזי של צפון רמת הגולן, צומת ווסט, הידוע גם כ"צומת האמיר", ומוכר בוודאי לחיילים ששירתו באיזור. ליד הצומת יש חניון לפיקניקים וגן פסלים הצופה אל החרמון. מצומת ווסט נמשיך צפונה בכביש 978, ונגיע לכביש הגישה למושב אודם. לא ניכנס למושב, אלא נמשיך כ-300 מטר צפונה. משמאל לכביש יוצא שביל אל "הג’ובה הגדולה" – בור ענקי באדמת הבזלת, שיש הטועים וחושבים אותו ללוע הר געש, אך הוא כנראה נוצר בדרך אחרת – ייתכן שכיס גדול של מים נבלע בלבה הגועשת, התאדה, והותיר חלל שקרס פנימה. אפשר להקיף את הג’ובה בשביל היקפי. בעונת הסתיו חלק מהצמחים באיזור עומדים בשלכת, ויש גם פריחה של כרכומים לאורך השביל ההיקפי. 

לא רק בשלג - יער האיילים 
נחזור לרכב, נסע דרומה ומייד נפנה לכיוון מושב אודם. לפני המושב נפנה ליער האיילים – חווה שבה מגדלים בעלי קרניים מכל הסוגים, מקומיים ומיובאים מחו"ל. בשלג המקום יפה שבעתיים, אך כל העונה נעים ומזמין. המקום נבנה במיוחד לילדים – כולל טיולים על סוסי פוני, אפשרות ללטף ולהאכיל איילים, פינת עופות מים ומשחקייה. ניתן ללון במקום בתנאי קמפינג. כל המרחב שמצפון לאודם, עד הכפר הדרוזי מסעדה, הוא יער ענק שנקרא יער אודם, שכמעט כולו אלונים ממינים שונים, וניתן לטייל בו במספר מסלולים. 

לאבד את הצפון - נקודת הפלאומגנטיזם  
נחזור דרומה לצומת ווסט, ונמשיך מזרחה לכיוון מרום גולן. מצפון לכביש (קל למצוא, יש שלטים), יש סלעים שעברו "מיגנוט הפוך" בתקופות קדומות, בהן השדה המגנטי של כדור הארץ היה הפוך, ואם נתקרב אליהם עם מצפן, המצפן ישתולל ויראה את הצפון בדרום! זו הנקודה שנקראת "נקודת הפלאומגנטיזם". יש במקום שלטים שמסבירים את התהליך. המקום יעניין ילדים חובבי מדע, בעיקר בזמן שבבית הספר לומדים על רוחות השמיים ועל כיוונים ומפה (כיתה א?). 

מורשת קרב וסרטים בהר בנטל 
נמשיך לכיוון מרום גולן, נפנה לכיוון הקיבוץ (דרך צומת פורן או צומת בנטל) ונמשיך עד הר בנטל. כביש צר עולה אל ההר, בתוך סלעי טוף. הכביש מסתיים ברחבת חניה, סמוך לפסגת הר בנטל. נחנה ונעלה אל הפסגה, שגובהה כ-1170 מטר. למעשה, זוהי פסגתו של הר געש כבוי. נביט שמאלה (לכיוון צפון מערב) ונראה את קיבוץ מרום גולן שמתחתינו, אשר נמצא למעשה בתוך לוע הרוס של הר הגעש. מאחריו נפרשים מישורי צפון הגולן, יער אודם, וברקע – החרמון. אם נתבונן מזרחה, נראה את השטח הסורי של רמת הגולן – העיר החרבה קוניטרה, והמרחבים עד לדמשק. על ההר ישנם שלטים שמציינים את המרחק ליעדים שונים. אם נשוטט בפסגה נראה שהיא בעצם מערכת ביצורים צה"לית, שאף הונצחה כאתר צילומים: הסרט "יוסי וג’אגר" צולם כאן, כאשר המקום היה מכוסה בשלג. האיזור שמצפון, המכונה "עמק הבכא", היה עד לקרבות קשים במלחמת יום הכיפורים, בהם בלמה חטיבת השריון 7 בפיקוד יאנוש בן גל את הסורים (על הקרב זכה מפקד גדוד 77, אביגדור קהלני, בעיטור הגבורה). כיום, הנוף הפסטורלי מסביב הוא בעיקרו מרעה לבקר, מטעי תפוחים, דובדבנים וכרמים. לאחר שהתעייפנו מהנוף המרהיב, נוכל להתרענן בבית הקפה "קופי ענן" שנמצא גם הוא על הפסגה.

עושים רוח    
נרד מהר בנטל, ניסע דרומה ונתחבר לכביש 91, ליד עין זיוון. אם נפנה מערבה לכיוון אורטל, נוכל לבקר (בתיאום מראש) ברפת הגדולה של רמת הגולן. אם נפנה שמאלה, הכביש יהפוך אחרי עין זיון לכביש 98. נמשיך בו ונפנה שמאלה לכביש שיוליך אותנו לטורבינות הרוח על ההר, הנקרא הר בני-רסאן. מלמטה, הטורבינות נראות קטנות. רק כשעולים למעלה מרגישים את הגודל העצום שלהן, שיש בו גם משהו מפחיד. הכנפיים ענקיות, ואורכן כ-20 מטר. הרוח נושבת וגורמת להן להשמיע קול שבין שריקה ולחישה, ותוך כדי זה לייצר חשמל. הטורבינות, שפזורות בעוד מקומות, מספקות כמעט את כל תצרוכת החשמל של הגולן.
צילום: דודי הולצמן


נרד בחזרה לכביש 98 ונמשיך דרומה.
סתוונית, חלמונית ושלושה מיני אלונים - רכס חזיקה
מכביש 98 נפנה שמאלה בכביש משובש, ונעקוב אחרי סימון שבילים ירוק לאורך הכביש, שמתפתל ופונה שוב ימינה. נחנה לצד שער ברזל, כשבצד השני של הכביש רואים בסיס צבאי. נתחיל ללכת לאורך הסימון הירוק, ומייד יתגלו לעינינו (בעונה) פרחי סתוונית התשבץ והחלמוניות, בין עצי האלון והאלה. הכינו את המצלמות – מדובר בפרחים מהיפים ביותר שיש. שמה של החלמונית הוא בגלל דמיונה לצבע החלמון של ביצה, הסתוונית מתהדרת בצהע ורוד-סגלגל מרשים. העצים שביניהם אנו עוברים הם אלות, ושלושה מיני אלונים – אלון תבור, אלות מצוי ואלון תולע, שגדל רק באיזורים קרים. 




צילום: דודי הולצמן
 

צילום: דודי הולצמן

 
ניתן להמשיך בשביל עד לחורבות הכפר הצ’רקסי ג’וויזה, שמדרום לאלוני הבשן, אשר בו נובע מעיין קטן (ולהשאיר שם רכב), או לחזור בדרך בה הגענו, ולנסוע לאלוני הבשן ברכב.   

פיקניק ליד המים
מאלוני הבשן נמשיך בכביש 98, ומשם בכביש 87 לכיוון קצרין, בין המישורים של מזרח הגולן, עדרי פרות, אנדרטאות ובסיסי צה"ל. ממש (800 מטר) לפני הפניה לקצרין, יש בצד שמאל פארק מעיינות נחמד (ובחינם…) שנבנה על ידי אחת מחברות המים המינרליים שפועלת בגולן. המעיין נקרא מעיינות סלוקיה. הוא מתוחזק היטב, וניתן ללכת בין הבריכות ולשכשך במים. מי המעיין נארזים בבקבוקים, או זורמים בברזים בקצרין, וחלקם הושאר לזרימה חופשית, להנאת הציבור. המקום מתאים גם לפיקניקים, אם כי אין בו הרבה צל, והוא בהחלט יכול לשמש סיום מוצלח לטיול


צילום: דודי הולצמן

 
מתי לטייל? 
החלמונית פורחת בחלון זמן די קצר, בין אמצע אוקטובר לסופו, אך רמת הגולן יפה מאוד גם בחורף, בעיקר כאשר יורד שלג ומכסה את כל צפון הרמה, באביב עם הפריחה הרבה, שנמשכת גם לתוך חודש מאי, בתחילת הקיץ – עונת הדובדבנים, וגם הקיץ עצמו מאוד נעים בצפון הגולן, ומאפשר גם קטיף פירות מסוגים שונים. 

עוד באיזור:  
אם עדיין חם, אפשר לטייל ולשחות בנחלי הגולן הידועים– יהודיה, משושים, זוויתן, גילבון. לחילופין, בימי גשם אפשר לראות את מפל עורבים השוצף (בתמונה), ממערב לצומת וואסט בקצרין - מוזיאון עם עתיקות מהגולן 

שמורת החולה והצפת החולה מתמלאות בציפורים רבות, כשהשיא בנובמבר

איפה עוד יש חלמוניות? חלמוניות: לא רק בהר חזיקה. ניתן לראות חלמוניות בשביל הפסגה בהר מירון, בשמורת ירוחם, בנחל קטלב ליד ירושלים, בנחל בוקר, בלהבים, ובנובמבר גם בהר תבור, בנחל חצור, ובמקומות נוספים.

קישורים נוספים:


"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז