יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

תופעת החַגֶגֶת

הסטטיסטיקה אומרת שבישראל לומדים לא פחות ימים ושעות מאשר בעולם. כשמסתכלים בנתונים היבשים זה באמת נכון. בארץ לומדים כ-220 ימים בשנה, לעומת כ-180 באירופה ובארצות הברית.

אבל מה קורה במציאות? האם כל הימים מוקדשים באמת ללימודים?
כל מי שהוא הורה לילד במערכת החינוך, בעיקר היסודית, בוודאי שם לב, שכמעט כל שבוע מוקדש פרק זמן ארוך במיוחד לחגיגה כלשהיא.

לוח השנה היהודי התברך בחגים רבים, ואליהם התווספו החגים הלאומיים, ימי העצמאות והשואה, יום הזיכרון ליצחק רבין ויום ירושלים.

בין לבין, בימים שאין בהם חגים "מן המוכן", נוספו לבית הספר גם חגיגות אחרות: יום הלימוד המאה, יום הסביבה, יום המשפחה, יום אומנות ויום קישוט, יום ההורה המעשיר, ימי ספורט בית-ספריים וישוביים, ועוד כיד הדמיון הטובה של מערכת החינוך. מעל כל אלה יש להוסיף את השעות המוקדשות ל"קרן קרב" ו"סל תרבות", ושאר הפעלות ושיעורים שאינן חלק ממערכת החינוך הרגילה.

חינוך משלים ולא-פורמלי הוא חשוב. ראוי שבית הספר יקדיש זמן ומחשבה גם למה שמעבר לחומר ה"קלאסי" – אנגלית וחשבון, תנ"ך ומדעים. בית הספר אמור להקנות ערכים חברתיים, אנושיים ולאומיים מעבר למקצועות הלימוד. אך נראה לי שבמידה מסויימת, אבדו קצת הפרופורציות, ומערכת החינוך נכנסה למין תהליך שאני קורא לו "חַגֶגֶת". לעיתים נדמה למתבונן מהצד שהלימודים נערכים בהפסקות שבין חגיגה לחגיגה.

כל "חגיגה" כזו איננה רק שעה בודדת שבה נפסקים הלימודים. בדרך-כלל היא כוללת טקס של שעה-שעתיים, שכיתה מסויימת עובדת עליו כמה שבועות (על חשבון זמן הלימודים). משאבי בית הספר דלים בדרך-כלל, ולכן נקראים ההורים (ואלו כמעט תמיד אותן 3-4 אמהות מסכנות שהתיק "נופל" עליהן) לעזור: בתלבושות, באפיית עוגות, בקישוט, בצילום ומה לא...

אם מדובר בחגיגה מעט יותר ארוכה, מייד מופעלים, ברוח היזמות העסקית, דוכנים שבהם ילדים נמרצים מנסים למכור עוגות וחטיפים (שערכם הבריאותי מפוקפק, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר...), שהכינו ההורים (שוב, אותן 3-4 אמהות).

כדי להכין את כל המסכות והמצגות, המורות עובדות קשה, קשה מאוד.
על מעמדם ומשכורתם של המורים בישראל כבר נכתב רבות, ולא נותר לי אלא לקוות ששכרם יוכפל ושמעמדם יהיה בראש הסולם, כפי שמגיע וראוי. עם כל הקושי והתנאים הקשים, נאלצות המורות לעבוד ולהכין עוד בבית, להישאר לחזרות מעבר לשעות הרגילות, לעסוק בעוד בעיות משמעת מעבר לאלו שכבר קיימות – והכל לטובת אותה חגיגה. 




החגיגות עצמן יכללו תמיד מסכת של ברכות ותודות, נאום של ראש העיריה/מועצה, המנהלים, המפקחים, ועד ההורים ומי לא... הם יתקיימו בחום או בקור, בחוץ או באולם בעל אקוסטיקה גרועה במיוחד. המסרים החיוביים הולכים לאיבוד בתוך כל החגיגה, שנוטה להימשך זמן רב מדי. 

בניגוד למה שאולי חושבים, רבים מהילדים אינם אוהבים את כל החגיגות, גם אם הן באות על חשבון לימודים "רגילים". שמיעת ברכות, נאומים, תודות  לאנשים שאינם מכירים, ועבודה על טקסים שלעיתים משעממים אותם – זו לא בדיוק כוס השוקו של ילדי בית הספר היסודי. אני חושב שגם המורות וההורים מתחילים לראות בכך סוג של עונש, במקום אתנחתא חינוכית הכרחית בתוך שנת הלימודים הארוכה.

אינני יודע אם כל האירועים האלה הם יוזמה של משרד החינוך או של גורם מקומי.

אז, אנא, מנהלות, מורות וחברי ועד ההורים הנכבדים, אתם עובדים קשה מדי, שלא לצורך. נאהב ונעריך אותכם עוד יותר אם תתאמצו פחות ותעבדו פחות קשה בכל ה"חַגֶגֶת" הזו.

3 תגובות:

  1. סלח לי על התגובה הישירה, אני לא נוהג להגיב כך אבל; בלוג תרחני.
    חינוך הוא הרבה יותר משעורי אנגלית, מתמתיקה וכו. חינוך הוא כל ה"מסביב". את החומר, תאכלס אפשר ללמד ברבע מהזמן. למשל בחול, בתי הספר מסתיימים ב13:00 ולא לומדים פחות. שעורי ההעשרה והפעילויות האקס-קוריקולאריות חשובות אם לא באותה מידה אז יותר. אתה רוצה לייצר אנשים, לא מכונות.
    אם אתה מחפש "בעיות" במערכת החינוך, יש מספיק. למשל, יש תכניות ופעילויות שלא מתחילות לפני "אחרי החגים" והחל מכיתות ו', השנה מסתיימת כחודש לפני החופש הגדול והרי לך שנת לימודים "מלאה".
    ראה את הבא כדי להבין לעומק את הכשלים של המערכת: http://www.ted.com/talks/lang/eng/ken_robinson_changing_education_paradigms.html

    השבמחק
  2. תודה על התגובה, כנראה לא ירדת לסוף דעתי. אני כותב שהחלק הלא-פורמלי בחינוך חשוב מאוד. לצערי הוא נעשה בצורה שמעסיקה את המערכת "בטורים גבוהים", ותוך בזבוז זמן רב ומשאבים רבים. אפשר לעשות זאת אחרת. אני מסכים איתך שיש כשלים רבים במערכת החינוך, והם זוכים לפרסום רב. רציתי "להאיר" פינה שלא כך-כך מתייחסים אליה.

    השבמחק
  3. לא מבין למה מורים עובדים מהבית, שישארו בבית ספר עד ארבע חמש כמו כל יום עבודה.

    השבמחק

"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז