יום שישי, 28 בדצמבר 2012

בין חוף השרון לנתניה: טיולים קצרים לחורף


צילום:דודי הולצמן

 קרוב לבית (של רוב אוכלוסיית ישראל...), צמוד לצירי תנועה הומים, מסתתרות כמה הפתעות שמשלבות מים, ים, פריחה וקצת עיר - המרחב שבין הרצליה ורעננה לנתניה.

רוב שטח האיזור שייך לאחת המועצות האיזוריות העשירות בארץ: מועצת חוף השרון. בתחום המועצה יש (מעט...) חקלאות, יש עדיין שטחים פתוחים, ושמורות טבע קטנות.

לצערי - יש בשטח המועצה כמה מוקדים לא סביבתיים ולא חברתיים: מרכז הקניות של שפיים וגעש ממוקם על שטח מדינה חקלאי, ופועל בשבתות מתוך תחרות לא-הוגנת עם ערי האיזור. קיימים פרוייקטי בניה בעייתיים כמו זה שבין קיבוץ געש לים. כל אלה פוגמים בתחושה שיש מי שדואג לסביבה בחבל-ארץ זה. בינתיים נוכל להנות ממה שעוד קיים.

עונת החורף, מאמצעו עד סופו היא המתאימה ביותר לטיול באיזור זה.

נרקיסים בגלילות
נתחיל בתל אביב: בין רמת אביב ג' לאתר פי-גלילות נמצא שדה נרקיסים מדהים, שפורח מסוף דצמבר ועד אמצע-סוף ינואר. קצת הליכה בבוץ (תלוי בגשמים ובמזג האויר) תוביל אותנו לאחד מאתרי הטבע העירוני היפים בארץ, שניצל במידה רבה תודות לפעולתו של עמית מנדלסון, שבאתר שלו תמצאו הסברים על ההגעה למקום.



צילום:דודי הולצמן

שמורת חוף השרון
נמשיך בכביש החוף צפונה עד למחלף שפיים. נפנה מערבה לכיוון קיבוץ שפיים, נמשיך לכיוון בית ההארחה וחוף הים, ונראה שלט שיפנה אותנו שמאלה לשכונה סגורה, היא הישוב ארסוף. מדובר בישוב שהוקם עוד בשנות השלושים, אך עלה לכותרות כאשר עשירים ומתעשרים הפכו אותו לישוב סגור ובו בניני פאר, משקיפים מראש המצוק על הים. נוותר על הביקור במקום ונפנה צפונה לאורך המצוק, אל מגרש החניה שליד שמורת חוף השרון (מדרום לנו נראה את בתי ארסוף ובריכות השחיה שלו).

 
צילום:ד"ר אבישי טייכר

בשמורה זו, צרה וארוכה, נוכל לראות את מצוק הכורכר העצום מעל הים התיכון וללכת עליו. שבילים מסודרים יוליכו אותנו אל מרפסת התצפית, מהמקומות הרומנטיים ביותר, בעיקר לעת שקיעה. פרט למצוק ולצמחיה האופיינית לו, אפשר להתגלגל בדיונות חול קטנות, לראות פריחה מרהיבה בסוף הקיץ (חבצלות ונר-לילה) ובסוף החורף (אירוסים, כלניות ואף צבעונים). בשטח מתגוררים מספר צבאים ארץ-ישראליים (קשה לראותם בדרך כלל).
לשמורה יש יציאה נוספת - בצד צפון, ליד הירידה הרגלית לחוף געש. גם כאן יש מגרש חניה קטן וכניסה לשמורה.

 
צילום:דודי הולצמן

חשוב:
1. אין להבעיר אש ומנגלים בשמורה
2. קיימת תופעה של פריצות לכלי רכב חונים. בשבתות ובימי שישי הסכנה פחותה בגלל ריבוי המבקרים. מי שחושש, יוכל לחנות במרכז המסחרי בשפיים/געש ולצעוד ברגל כקילומטר.

ביקור בחוף השרון מתאים לכל עונה

מהחניה הצפונית של השמורה מוליכה דרך עפר מזרחה אל מתחם הקניות של שפיים-געש. מצפון לדרך זו קמה שכונה חדשה של הישוב געש, שעליה ניהלו ארגוני הסביבה מאבק סביבתי, שנחל כשלון. למעשה, הקיבוץ רכש אדמות תוך כוונה לבנות הרחבה לבני הקיבוץ, בפועל - המקום שווק כשכונה למיליונרים, קרוב מאוד לקו המים.
כל המתחם שאליו נגיע (עדיף לא בשבתות) - יסודו בחטא. הקיבוצים שפיים וגעש גילו את העובדה שהם בלב איזור עם פוטנציאל קניות אדיר, והפכו את האדמה שקיבלו למטרות חקלאות - למרכז קניות שפועל בשבתות, תוך הפרת חוק.

שמורת בני-ציון - חרוצים (בימים אלה השמורה עוברת שיקום וסגורה לקהל. תיפתח במהלך 2018)
ממזרח למחלף שפיים-געש, יוצאת דרך מזרחה. היא חולפת ליד הרפת הענקית של חוף השרון, חוצה את פסי הרכבת ואז מתפצלת. נפנה ימינה, ואז שמאלה לתוך המושב העשיר בני ציון. בצד הדרך ממתינה לנו השמורה הקטנטנה של בני-ציון-חרוצים. כמה עשרות דונמים שמתכסים בחורף בכלניות, אירוסי א"י ואירוסים מצויים ליד עוד עשרות מינים, מהשרידים הבודדים לצמחית גבעות החמרה של מישור החוף, שהפכו כבר מזמן לשדות חקלאיים ולבניינים. אפשר לטייל בשמורה כחצי שעה.

  
צילום:דודי הולצמן

שמורת שער פולג
נחזור לכביש השירות שצמוד לכביש החוף וניסע צפונה לכיוון יקום ושמורת פולג. ביקום יש פארק בתשלום ובו אגם ופעילויות שונות, אך החוויה העיקרית היא בשמורת שער פולג.
נחל פולג הוא נחל קצר המנקז את השרון המרכזי. בדרכו לים הוא "נתקל" בחומה בצורה בדמות רכס הכורכר, והמים לא יכולים להגיע לים. כתוצאה מכך, התמלא המישור שממזרח בביצות. כבר בימי קדם ניסו (והצליחו) הכנענים לפתוח פתח ברכס ולנקז את המים. אחריהם הגיעו הביזנטים והרחיבו את הפתח, וכך נוצר "קניון" שמוליך את מי נחל פולג אל הים.
 
צילום:דודי הולצמן

המעבר זכה לכינוי "השער הרומאי". אפשר ללכת לאורך הקניון, בין פרחי כלנית ורקפת, ואז לעלות על הגבעה, שבה בין צמחי האביב אפשר להשקיף על נופי המים והביצות ועל דרום נתניה. הגבעה היא אתר ארכיאולוגי בו נמצאו שרידים מהתקופה הכנענית ועד התקופה הרומית, אם כי לעין המתבונן בשטח קשה להבחין בממצאים מרשימים.

צילום:דודי הולצמן

מהגבעה נרד בחזרה אל השביל, ונמשיך צפונה-מערבה. חורשת אורנים ושלט הנצחה מספרים לנו שכאן היה המיקום הזמני של מושב אודים. המקום מתאים לפיקניקים לאחר הטיול (עלול להיות עמוס בשבתות).
מכאן נוכל לחזור לחניה, או להמשיך לכיוון כביש החוף, לחצות אותו על גשר לכיוון מכון וינגייט ולהמשיך לאורך הנחל. בקטע זה של הנחל יש דיונות גדולות וצמחיית חולות. מי שרוצה ללכת עוד - יוכל להמשיך עם הנחל עד חוף הים ואף להתחבר לשמורת האירוסים בנתניה.
עוד על נחל פולג - באתר רשות הטבע והגנים

ביקור בשמורה מתאים מאמצע החורף ועד תחילת האביב. האירוסים פורחים בפברואר.

אודים
אל אגן נחל פולג אפשר להגיע גם מהצד הצפוני: ניכנס למושב אודים (נקרא כך על שם מייסדיו, ניצולי שואה שהם "אודים מוצלים מאש"), ניסע עד למרכז המושב, נמשיך ישר ונתעקל עם הכביש שמאלה לרחוב החרוב ואחר כך לרחוב האיריס. בקצה שכונת ההרחבה של הישוב (אחד היוקרתיים בארץ, אגב) נראה שמורה קטנטנה (שמורת אודים), צופה על אגן נחל פולג ועל ה"שער" שנזכר לפני כמה שורות.
 
צילום:דודי הולצמן


צילום:דודי הולצמן

בשמורה פורחים נרקיסים בדצמבר, ובהמשך - רקפות, כלניות, אירוסים ועיריות. מראש הגבעה נראה את הקניון של נחל פולג ואת השטחים סביבו, שרבים מהם מוצפים בשיא החורף.
 
צילום:ספיר הולצמן
 
צילום:דודי הולצמן

נרד מהגבעה בחזרה לתוך אודים, ונלך מזרחה במקביל לנחל פולג וליובל שלו נחל אודים. נחצה דרומה על גשר קטן מעל נחל אודים, ונגיע לאחר הליכה קצרה לאגמי מים גדולים. מדובר במי תהום שנחשפו בזמן נסיונות חציבה בשנות ה-70. ליד האגמים ובתוכם נראה עופות מים לרוב.
זמן הביקור המתאים - בחורף, בגלל שטחי ההצפה המרשימים והפריחה.

צילום:דודי הולצמן


בית נבולסי והאיצטדיון
 ממושב אודים אפשר לצאת צפונה, ומיד יתגלה לעינינו המבנה הכחול-צהוב הענקי של רשת "איקאה". זו הכניסה הדרומית לאיזור התעשיה החדש של נתניה, המלא מרכזי קניות, חברות הייטק ומשרדים. יש בו עדיין מעט מפעלי תעשייה "של פעם", ביניהם מפעל טמפו-בירה ("אביר") שבו נבנה מרכז מבקרים ומרכז לוגיסטי חדש ואפשר יהיה בעתיד לתאם ביקור במקום. אם נמשיך בשדרות גיבורי ישראל (הרחוב הראשי של איזור התעשיה) צפונה, נגיע אל האיצטדיון החדש של נתניה, שנחנך לאחרונה לאחר 10 שנות בניה. האיצטדיון החדיש נבנה ליד בית אחוזה ערבי ישן ("בית נבולסי"). 
כך נראה האיזור ב-2006 :
 
צילום:דודי הולצמן

וכך הוא נראה היום:
צילום:דודי הולצמן


עוד כמה אתרים קטנים בתחומי חוף השרון:
  • שלולית החורף: לצד מחלף געש נותרה שמורה קטנטונת ובה דו-חיים נדירים וצמחיית מים. השמורה נפגעה קשות מהקמת איזור התעשיה והתנועה החולפת לידו, אך עדיין יש מה לראות בחורף.
  • חולות כפר נטר: בין כפר נטר לפסי הרכבת מסתתרת רצועת חולות שנשתמרו ללא בניה. ריכוז של צמחיית חולות אופיינית בלב דיונה קטנה וזהובה. הגישה משכונת ה"בנה ביתך" של כפר נטר
  • בריכת תל יצחק: מדרום לקיבוץ תל יצחק יש מחצבה נטושה שהתמלאה מי תהום וזורמים אליה מדי פעם מים מנחל פולג. בחורף מקננים בה עופות מים ויש אף דייגים שבאים למקום. אפשר להגיע למקום מכביש הגישה לכפר הנוער נווה הדסה
  • גלריה פתוחה בארסוף-קדם: לצד ישוב לא מוכר בשם ארסוף-קדם קיימת גלריה פתוחה לאומנות ובה פסלים מוצגים בנוף פתוח בין עצים. הכניסה דרך שפיים

אטרקציות בתשלום

ועוד כמה דברים שיעניינו אתכם:

צילום:דודי הולצמן

 

יום שישי, 30 בנובמבר 2012

ערד והשבילים סביבה

מוקדש למשפחת פשטיצקי מערד

בימים אלה חוגגת העיר ערד את יובל ה-50 להיווסדה. זה הזמן לבקר בעיר ובסביבתה.


 
צילום: מיכאל יעקבסון

את הבאים לערד מקדם פסלו הסביבתי של יונה פיטלסון, מתכנן העיר, שמזכיר את הסימונים הבדואים במדבר ("רוג'ומים"). מאז הקמת הפסל, הוא הפך לסמלה המסחרי של העיר.

הימים שבין סוף הסתיו לתחילת החורף מתאימים במיוחד לטיול במדבר. האויר צלול, בהיר וחד, גשם ראשון מילא את הגבים, לא חם ועדיין לא קר מאוד.
הפעם נטייל סביב ערד, במקומות ששמם יזכיר לנו אור (חנוכה מתקרב...), ונהנה מאויר מדבר צח ונופים מרהיבים.
העיר ערד הוקמה בתחילת שנות השישים כעיירת פיתוח למופת, כל אותן טעויות של העיירות האחרות בנגב משנות החמישים לא נעשו כאן ויצרו שילוב מעניינת של עיירת קיט ומרפא המרוחקת מהצפיפות העירונית.
גרעין מיוחד של ותיקים מצפון הארץ, ביסוס האזור כנקודת מרפא לאסטמה ותעשיה נקייה או מרוחקת מהעיר, תוך תכנון קפדני – כל אלה הפכו את ערד "ישוב למופת", עד סוף שנות השמונים.
מאז, נכנסה ערד לשרשרת של בעיות שעצרו את התפתחותה וגרמו לה לדרוך במקום. קשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת – אולי שינוי בתמהיל אוכלוסיה שלא הצליח (עולים חדשים רבים מאוד, אוכלוסיה חרדית ובדואים מהסביבה שהתיישבו בעיר), אולי ניהול, אולי בעיות תעסוקה, ואולי המזגנים במלונות ים המלח שפגעו בתיירות.
למרות כל הבעיות, מנסה ערד להתאושש, ולשקם את מעמדה התיירותי כשער למדבר יהודה. יש בה אקלים נפלא, אוויר נקי, נוף מרהיב וקרבה למגוון אתרים מרתקים.

פסטיבל ערד, שהחל כחגיגת להקות זמר, הפך ברבות השנים לפסטיבל רוק שמשך אלפי בני נוער בקיץ, ושיווה לעיר תדמית צעירה ו"קולית".
אחרי האסון ב-1995, נפסק הפסטיבל והתחדש בצורה מאוד מינורית, במתכונת מצומצמת. במשך זמן- מה התקיים בעיר גם פסטיבל כדורים פורחים.

אז מה יש לראות בערד?
יש בערד רובע אומנים קטן בכניסה לעיר, ומסלולי טיול חדשים מסביב לעיר. העיר עצמה נקייה ונעימה, ויש בה לא מעט אתרי פיסול סביבתי. יש בעיר מוזיאון היסטורי, מוזיאון פתוח לאומנות ותצוגת העתיקות שנמצאו בתל ערד.
גדעון פרידמן, אחד ממייסדי ערד, הוא אומן שמייצר פסלי זכוכית, שהפך את הסטודיו שלו למוזיאון ייחודי בו מוצגים פסלי אנשים וחיות.
רוב הזכוכית ממוחזרת, וגדעון יודע לתת ליצירות ביטוי מיוחד. כך, למשל, הן ייראו בצורה שונה כשתתרחק מהן או תשנה את זווית הראיה.  בנוסף, מוצגות גם עבודות של אומנים אחרים, ויש תערוכות מתחלפות. מומלץ במיוחד!
המוזיאון נמצא ברובע האומנים החדש, ליד תחנת "פז" שבכניסה לעיר. ליד המוזיאון יש עוד מספר סדנאות אומנים, וגם מחלבה קטנה שנפתחה לא מזמן. 
כדאי לבקר גם במוזיאון הבובות של מירי, (נתון בסכנת סגירה בגלל סכסוך עם העיריה) ובו בובות פרי יצירת האומנית מירי לייבוביץ' וצילומים של בעלה אדוארד (השניים גם כתבו את ספר הבישול הרומני, מומלץ בפני עצמו).

צילום: דודי הולצמן
 
 צילום: דודי הולצמן

עמדת מידע לזכר עופר גורני
במשך שנים פעל במתנ"ס ערד חזיון אורקולי ומרכז מידע וטיולים במדבר. מסיבות שלא הצלחתי לעמוד על טיבן, המקום נסגר.
לאחר מספר שנים, הקימה משפחת גורני תחנת מידע לטיולים באזור הכניסה לערד. התחנה פתוחה בסופי שבוע ובחגים, ואפשר לקבל בה הדרכה וייעוץ לטיולים, לקבל פרוספקטים ולרכוש מפות וספרים.
את התחנה מממנת משפחת גורני לזכר בנם עופר, שנהרג בתאונת טיול בעין המערה שבהר הנגב.

מסלולי הליכה מסביב לערד
דב פוניו, תושב ערד שאהב לטייל בסביבת העיר, שם לב לכך שאין מסלולים מסומנים באתרים הנפלאים הקרובים לעיר. לכן איתר וסימן 20 מסלולים, כחלק ממערכת סימון השבילים הארצית.
המסלולים עוברים בנחלים וקניונים, ליד תופעות טבע מרתקות וצופים ברובם על הנוף הקסום של מדבר יהודה הדרומי וים המלח – וכולם מאוד קרובים לעיר.



מבין כל השבילים בחרתי מסלול מומלץ שאפשר ללכת את כולו או את חלקו, בהתאם לרמת הקושי:

רכס זוהר
סעו ברכב מאזור התעשייה של ערד דרומה, לאורך דרך עפר מסומנת בירוק, וכשהיא פוגשת דרך כחולה – המשיכו בדרך הכחולה.
הדרך ממשיכה על רכס הרים בשם רכס זוהר (השמות נקראים כך בגלל מרבצי הגז הטבעי והפוספטים שנמצאו כאן, שניהם קשורים לאור ולזוהר) עד לראש זוהר, נקודת תצפית מדהימה על העיר ערד וסביבותיה, על הפזורה הבדואית, על כל דרום מדבר יהודה ועל ים המלח.
בראש זוהר יש אנדרטה לאחד מראשוני המטיילים והחוקרים באיזור, פנחס סלע שאת סיפורו המאלף תוכלו לקרוא כאן
צילום: דודי הולצמן

אפשר להשאיר כאן את הרכב (בהמשך אפרט על נושא אבטחת כלי רכב), ולדאוג לשלוח רכב שני לנקודת הסיום.
מכאן, נמשיך ונרד בשביל מסומן ירוק, לאתר בשם "רוגם זוהר", מבצר רומי עתיק וחרב, שהיה אחד ממבצרי ה"לימס פלסטינה", כלומר – גבול פלסטינה, לשמירה מפני נוודי המדבר. בלב המבצר בור מים ייחודי.
השביל הירוק ממשיך ויורד לכביש ערד- ים המלח, אך כדאי לרדת לוואדי שמשמאל (מערב) לנו, למאגר מים קטן בשם מאגורת יעלים, שאגר מי שיטפונות בימי קדם, ולהמשיך מכאן לכביש.
נחצה את הכביש. השביל משנה את צבעו לאדום, ומוליך אותנו למאגורת מים גדולה בהרבה, היא מאגורת כידוד, כשמו של הרכס הצפוני של ערד. נבקר במאגורה המרשימה, ונחזור על עקבותינו בנחל (נחל יעלים).
לאורך הנחל נראה מקומות עם סלע כהה, שנראה כמו אספלט ששפכו סוללי הכביש לנחל. אמנם, זהו אספלט, אך מדובר באספלט טבעי שנוצר כאן לפני מיליוני שנים, והיה ידוע ומוכר גם בימי קדם, כמוצר ששימש להכנת תרופות ולחניטת מתים.
ליד עץ שיטה מתחילים שני שבילים (ירוק וכחול) שמטפסים לעיר ערד. הכחול דרך נחל טביה (שלפעמים זורם בו ביוב) לשכונות הדרומיות של ערד, והירוק, לכיוון איזור המלונות והמצפורים של ערד.
קחו בחשבון שההליכה (בעיקר בשביל הירוק) קשה למדי, וללא כל צל – ומי שירצה יוכל לשוב לכביש ערד-ים המלח ולהמשיך ברכב. מי שיבחר בטיפוס המפרך, יזכה לנוף עוצר נשימה, כאשר מרגע לרגע יתגלה קטע נוסף של מדבר יהודה, ערד והישוב הבדואי הבלתי-מוכר שמתפתח בנחל יעלים.
השביל מסתיים באנדרטה שהקימה משפחת גורני לבנם עופר, שמונצח גם בתחנת המידע. מכאן, קצרה הדרך (והנשימה…) לכביש בתי המלון של ערד.
צילום: דודי הולצמן

 יש לדאוג לרכב נוסף שיחכה כאן, או להיעזר בתחבורה הציבורית.
באופן דומה ניתן לטייל בכל אחד מהמסלולים שסובבים את ערד, חלקם מותאמים לאופניים.

אזור בתי המלון
הקצה המזרחי של העיר ערד נבנה מראש כאזור נופש ומלונות. כיום פועלים בו שני מלונות, ומלון אחד נוסף סגור.
ליד בתי המלון יש עוד שתי נקודות תצפית לעבר ים המלח: המצפור שבנה יגאל תומרקין, ונחנך ב-1968, נקרא גם "מצפה מואב", ופסל סביבתי נוסף ממתכת אדומה, ליד הכביש.

צילום: דודי הולצמן
  
צילום: ורד נבון

הגבעות המזרחיות והדרך למצדה
מערד מוליך "הכביש הארוך ביותר ללא מוצא" לכיוון מצדה. חשוב לדעת, אין בו מעבר לכיוון ים המלח.
הכביש עובר בנוף גבעות רכות, שביניהם ערוצים, וצופה אל פני ים המלח. זה האזור שבו מנסה העיר ערד ליצור אתרי תיירות אלטרנטיביים, בדגש על פעילות רוחנית ומדברית.
ניסע בכביש כ-3 ק"מ ונפנה ימינה – לשני אתרים כאלה – משעולי רחף, ו"זמן מדבר". ב"זמן מדבר" יצר ספי, בעל המקום, אתר לפעילות רוחנית, התבוננות פנימית ומפגשים בין-מדינתיים לשלום. ניתן ללון שם, לראות את הנוף המרהיב, ולקיים פעילות וסדנאות, הכל בבניה אקולוגית והקפדה על איכות הסביבה.
גם אם לא באים לאירוח מלא, כדאי להגיע, בעיקר לפני השקיעה, כשכל ההרים נצבעים בוורוד, ולראות את בקעת קנאים, ים המלח והרי מואב.

 
צילום: אסנת יותם


בהמשך הדרך למצדה, נגיע לחוות הנוקדים – אתר לינה גדול וותיק, ולידו נקודות תצפית לנחל צאלים ולמרכז מדבר יהודה.
בהמשך הכביש נגיע לגבעת גורני (לא לבלבל עם המצפור לזכר עופר גורני), שם מונצחים איתמר איליה, בן ערד, וחבריו לשייטת שנפלו בלבנון ב-1997, נמשיך להר בן יאיר, ועד למצדה.

בעיות ביטחון
בעיה כאובה בטיול באזור ערד (ובנגב בכלל) היא השארת כלי רכב במקומות "מבודדים" במדבר. לא פעם רואים מטיילים שחוזרים לרכב כיצד השמשות מנופצות וציוד נגנב.
יש לכך כמה פתרונות: להשאיר שומר שלא יצטרף לטיול; להחנות את הרכב במרכז ערד ולנסוע לתחילת המסלול במונית או לשכור "שומר מקומי" שידאג שלא יפרצו למכוניות (במילים אחרות: פרוטקשן).
בחגים מארגנת רשות הגנים שמירה במספר אתרים, אך בהחלט לא בכולם. לצערי, רשויות הביטחון לא מקדישות לבעיה זו את המאמצים הראויים באכיפה וענישה.
פרט לבעיה זו, אין כל סיכון בטחוני לטייל באזור

חוגגים חמישים
לרגל חגיגות החמישים, ערד מיתגה את עצמה כעיר הספורט האתגרי, עם לוגו חדש שדומה לאנדרטת האבנים שבכניסה לעיר.

עוד באזור
כשאמרתי שערד נוסדה בשנות השישים לא דייקתי.
ממערב לערד נמצא האתר הארכיאולוגי המעניין תל ערד, בו הייתה עיר עתיקה, והממצאים הם בני עד 5000 שנה.
המרחב הגדול בין ערד לבאר שבע מלא ביישובים בדואיים, חלקם מוכרים, ורובם – לא מוכרים.
לצערנו, רבים מהם הפכו למוקדי אבטלה ופשע קשים ביותר.
יוצא דופן הוא הכפר דריג’את, כפר של פלאחים, ממש על המורד הדרומי של הרי חברון.
הכפר זכה להכרה, ותושביו הפכו חלק מהמערות שהם גרו בהן לאתרי תיירות. בכפר הזה אין אבטלה, ואין כמעט פשיעה, וכדאי לבקר בו.
צילום: עמוס גיל

עוד דברים מעניינים

  • נסיון ראשון להתיישבות ציונית בערד נעשה ב-1921 על ידי משוחררי הגדודים העבריים. הנסיון לא צלח בגלל מחסור במים
  • גם לבניין עיריית ערד יש ייחודיות ארכיטקטונית. תוכלו לקרוא על כך ברשימתו של מיכאל יעקבסון
  • תושבי ערד נאבקים מזה שנים נגד התכנית לכרות פוספטים ב"שדה בריר" הסמוך לעיר, דבר שיגרום פגיעות סביבתיות ובריאותיות לרוב
  • ראש העיריה המיתולוגי של ערד, אברהם ("בייגה") שוחט, היה חתנו של ראש הממשלה לוי אשכול שבהיותו שר אוצר אישר את התקציבים לבניית העיר. "בייגה" הפך בעצמו לשר אוצר, בממשלת רבין השניה ובממשלת אהוד ברק. 

אתר האינטרנט של העיריה

טיול נעים וחג חנוכה שמח


יום שבת, 10 בנובמבר 2012

נחל חדרה - מחוות חפציבה לחוף הים

צילום:דודי הולצמן

עד לפני כ-20 שנה, כל פעם שהיינו עוברים סמוך לגשר נחל חדרה, היינו צריכים לאטום את האף לאורך כמה קילומטרים. הנחל, שהיה מהמטונפים ביותר בין נחלי החוף, היה פשוט בלתי-נסבל... מי שלא היה ליד הנחל בשנים האחרונות, בוודאי יופתע לשמוע שהוא שינה את פניו והפך לאתר קרוב, מזמין ומטופח.
הנחל מתחיל את דרכו בהרי צפון השומרון, מגיע לצפון השרון ומתפתל עד שהוא מגיע לים.
בעבר, הנחל יצר ביצות גדולות, שורצות יתושים ומלריה, שהפילו חללים רבים בין תושבי המקום, בעיקר בקרב מייסדי חדרה. פעולות ניקוז (ולא יערות האקליפטוסים כפי שנהוג לחשוב) שמו קץ למלריה.
הנחל, בגלל זרימתו האיטית, לא הגיע תמיד אל החוף, ו"נבלע" בחולות. יש הטוענים שזה המקור לשיר "חופים" של נתן יונתן (שטייל במקום בשנות הארבעים) - "ראיתי פעם חוף שנחל עזבו".
הפסטורליה פינתה את מקומה למפעלי תעשיה שזיהמו את הנחל בצורה קשה, החל משנות החמישים - משחטות, מפעלים כימיים ומפעלי הנייר - כולם הזרימו שפכים לנחל. את התוצאה הרגישו והריחו כל תושבי האיזור.
בשנות השמונים הוקמה ליד שפך הנחל תחנת הכוח הראשונה בארץ שהופעלה בפחם, כולל ארובות ענקיות ומזח לפריקת הפחם. התחנה נקראה "מאור דוד" על שם סגן שר התחבורה דוד שיפמן. לאחר רצח רבין שונה השם ל"אורות רבין".


 
צילום:ד"ר אבישי טייכר

חברת החשמל , אולי מתוך דאגה אמיתית לסביבה, ואולי מתוך "Greenwash" - נסיון להציג את עצמה כחברה בעלת תדמית ירוקה - תרמה הרבה לפיתוח גדות הנחל המזוהם ולניקויו (יחד עם עיריית חדרה וקק"ל). כיום אפשר להגיע לחוות חפציבה - חווה משוקמת על גדת הנחל שהפכה ממקום עזוב ועלוב למרכז הדרכה של חברת החשמל, ללכת עד לחוף הים ולהנות מטיילת ופארק, הצופים אל ארובות תחנת הכוח.

חוות חפציבה
איך מגיעים?
כקילומטר מדרום לצומת נחל חדרה, על כביש 4, יש פניה מערבה עם שילוט לחפציבה. נוסעים בכביש ופונים ימינה לחווה.
חוות חפציבה הוקמה כחווה חקלאית, על גדת נחל חדרה ב-1890, בשטח שנקנה על ידי יהושע חנקין, גואל האדמות הידוע. במקום פעלו אנשי הכשרות חקלאיות שיצאו מכאן להתיישבות במקומם החדש, אחרי שהכשירו את עצמם לעבודות השדה.
גרעין שישב כאן בשנות העשרים אף העניק לקיבוצו החדש את שמה של החווה. כך קם קיבוץ חפציבה בעמק חרוד.

כל מי שגר בחווה נאלץ לשאת את פגעי הקדחת ואת העבודה הקשה. ב-1929 נעזב המקום ועמד בשממונו על גדות הנחל המזוהם כמשך 60 שנה.
אשתו של חנקין, אולגה (זו שעל שמה נקראת גבעת אולגה), הציעה לקרוא למקום חפציבה, על שם הפסוק התנ"כי מישעיהו ס"ב 4: "לא יאמר לך עוד עזובה, ולארצך לא יאמר עוד שממה, כי לך ייקרא חפציבה".

במשך השנים המבנים נהרסו, עד שהמועצה לשימור אתרים וחברת החשמל שיקמו את המקום.
חברת החשמל הפכה את המקום למרכז הכשרה ולימוד לזכר יורם אוברקוביץ', יו"ר הועד המיתולוגי של החברה. בבית המשאבות הוקם מוזיאון, ושוקמו בתי פועלים, אמת מים, בריכת השקיה ונקודת תצפית. המקום כולו טובל במדשאות מטופחות.
 
צילום:אודי שטינוול

קורמורניםבשעות אחר הצהריים מתגלה למגיעים לחוות חפציבה מחזה מרהיב: אלפי קורמורנים מגיעים ללינת לילה מכל האיזור, ומתיישבים על עצי האקליפטוס שעל גדת הנחל. לעיתים זה מזכיר את סצנת הציפורים של היצ'קוק...
הקורמורנים מגיעים ארצה במשך חודש נובמבר, ולעיתים גם לאורך דצמבר וינואר.כאן הם מבלים עד האביב. הם יוצאים ללקט אוכל בבריכות הדגים הסמוכות, ושבים ללינת ערב, צובעים את העצים בשחור של כנפיהם ובלבן של הררי הלשלשת שהם מותירים אחריהם.
מי שחושב שהקורמורנים תמיד היו כאן - גם צודק אבל גם טועה: עד שנות החמישים חרפו בארץ קורמורנים רבים, אבל עם ייבוש החולה הם החלו "לבלות" זמן רב בבריכות הדגים. כתוצאה מכך החלה מלחמת חורמה בין מגדלי הדגים לקורמורנים, ורבים מהם (מהקורמורנים!) נהרגו וגורשו. החל משנות השמונים, לאחר עצירת הציד, החלו הקורמורנים לחזור, וחפציבה היא המושבה הגדולה בארץ - עד 10,000 ציפורים. מושבות אחרות יש בנחל שורק, בירקון ובקישון


צילום:דודי הולצמן

אל שפך הנחל
לאחר הביקור באתר חפציבה - נוכל ללכת לאורך הגדה הדרומית של הנחל, לעבור מתחת לכביש החוף ולצעוד לכיוון הים. נעבור ליד חורשת איקליפטוסים, ונמשיך עד לחוף. מולנו מזדקרות הארובות (בימים אלה נבנית הארובה הרביעית) של תחנת הכוח, לתוך הים נשלח מזח הפחם הארוך, אליו פורקות אוניות פחם לתחנה, ולא נופתע אם נראה דייגים ליד השפך, ואולי אפילו אנשים בתוך המים. הסיבה לכך היא שתחנת הכוח משתמשת במי ים לקירור הטורבינות, והמים מוזרמים חזרה אל השפך בטמפרטורות גבוהות. נוצר מין "ג'קוזי" שמושך אליו דגים, דייגים ופה ושם גם מתרחצים. לאורך השביל - פרגולות לצל, מזרקה, גינון ושבילי טיול. לאחרונה נצפו שם גם מספר כרישים.
אל שפך הנחל אפשר להגיע גם משכונת גבעת אולגה.

 צילום:יובל וייצמן

מצבת אבשלום פיינברג
האיש המיוחד והסוער, שזכה גם לתיאור מרתק בספרה של נאוה מקמל-עתיר, "אות מאבשלום", בן למייסדי חדרה, היה הרוח החיה מאחורי הקמת ארגון "ניל"י". הארגון עסק בריגול ופעילות למען הצבא הבריטי שניסה לכבוש את הארץ מידי הטורקים. ראשי הישוב היהודי חששו לגורלם אם תיתפס הרשת בידי השלטון הטורקי, ולכן רבים מהם נידו את אנשי ניל"י ולא תמכו בהם. ב-1917 יצא אבשלום דרך קווי הטורקים וניסה להסתנן למצרים שהייתה בשליטה בריטית. הוא נהרג בדרך, ומקום קבורתו לא נודע במשך שנים. בשנות החמישים הוקם גלעד לזכרו מדרום לחדרה. רק ב-1967, עם כיבוש סיני, התגלה עץ דקל שצמח מגלעין תמר שהיה בכיסו, ליד אל-עריש, וכך התגלתה גופתו.

בעקבות עבודות לסלילת כביש חדש, הועתקה המצבה לפארק נחל חדרה, סמוך לשפך.
צילום:ד"ר אבישי טייכר


מבט ארכיטקטוני וביקורתי על האנדרטה והעתקתה תוכלו לקרוא באתרו של מיכאל יעקבסון.

לאחרונה נחנכה אנדרטה לזכר נחום הימן בשפך הנחל, המלחין הנפלא שהלחין גם את "חופים" של נתן יונתן.

מי שחושב שאין בחדרה עצמה מה לאכול, יוכל לקרוא כאן שיש בכל זאת כמה מקומות, וחלקם אף שומרים על הקשר בין העיר להיסטוריה שלה.

עוד על חדרה בפוסט שמוקדש לאתרי העיר: טיול בחדרה - בין אתרי התיישבות וטבע ובפוסט על הפריחה בסביבה: פרחים בחצר האחורית - כלניות ופריחת חורף במועצה האיזורית מנשה

יום חמישי, 25 באוקטובר 2012

יצחק רבין - מסע בין תחנות חייו

17 שנים עברו מאז רצח יגאל עמיר את ראש הממשלה יצחק רבין. ראש הממשלה שנרצח עבר דרך בטחונית ופוליטית ארוכה. בפוסט הזה נצא לגלות כמה תחנות במסלול חייו בארץ - בתל אביב, בדרך לירושלים, בירושלים ובצפון.

יצחק רבין בתל אביב
יצחק רבין נולד אמנם בירושלים, אך מגיל שנה הוא גדל והתחנך בתל אביב. הוריו, נחמיה ורוזה, היו פעילים בחוגי הפועלים ואנשי ההגנה בתל אביב. את שנות ילדותו בילה בבית הספר "בית החינוך", שלא קיים היום, וחלקים ממבניו נמצאים ברחוב טשרניחובסקי, פינת טרומפלדור, בתל אביב. 
מבית הספר, נחצה את גן מאיר שנמצא ממול, נצא לרחוב המלך ג’ורג’, ונפנה צפונה. רחוב המלך ג’ורג’ מסתיים סמוך לכיכר רבין, שהייתה ידועה קודם לרצח ככיכר מלכי ישראל. נסו לדמיין העצרת ב 4.11.95, את הכיכר מלאה באנשים, האמנים שעל הבמה ואת יצחק רבין, באחת מנקודות השיא של חייו, מאושר, יורד במדרגות ל"שטח הסטרילי", איזור החניה שמתחת לבמת הכיכר.
נרד במדרגות לשם, ואז נגיע לנקודת הרצח עצמה ולאנדרטה הייחודית שנמצאת במקום. רוב כתובות הגרפיטי שנכתבו אחרי הרצח נמחקו זה מכבר, אבל עדיין יש כמה שנשארו למזכרת עד. כמעט בכל יום תמצאו מי שידליק נרות נשמה או יניח פרחים, ובעיקר בתקופה שלפני יום האזכרה. האנדרטה עוצבה כמו אבנים אחרי רעידת אדמה, וההסבר לכך - מובן מאליו.
צילום: ד"ר אבישי טייכר

רבין הובל פצוע לבית החולים איכילוב, ושם מת מפצעיו. רבים זוכרים את ההודעה שקרא איתן הבר על מותו של רבין.
חדר המיון של בית החולים נקרא לזכרו ובכניסה אליו יש קיר הנצחה


צילום: ד"ר אבישי טייכר

מרכז יצחק רבין הוקם ליד רמת אביב בשנת 1997, ומשמש להנצחת זכרו ופועלו של יצחק רבין. המרכז משלב בין פעילות חינוכית-חברתית, הנצחה מוזיאונית ותיעוד. באתר המרכז יש חומר רב על רבין ופועלו.


צילום: ד"ר אבישי טייכר

את דרכנו מחוץ לעיר אפשר לעשות דרך רחוב קפלן. לצידנו ניצב מחנה הקריה, שנקרא "מחנה יצחק רבין", על שמו. יצחק רבין כיהן כאן כשר בטחון במשך 6 שנים, בין 1984 ל-1990, ובמשך שלוש שנים (1992-1995) כראש ממשלה ושר בטחון. בבניין האפור של משרד הביטחון בילה יצחק רבין לילות שלמים וימים ארוכים, בתכנון פעולות, תוך ירידה לפרטי פרטים, ובהמתנה מורטת עצבים ואפופת עשן סיגריות, עד לשוב הכוחות הביתה.
מכאן נצא לנתיבי איילון ולכביש לכיוון ירושלים.

פארק יצחק רבין
יצחק רבין פיקד במלחמת העצמאות על חטיבת הפלמ"ח, הראל, שהופקדה על אבטחת ופריצת הדרך לירושלים. החטיבה ניהלה קרבות קשים ביותר שגבו מחיר דמים כבד ממלווי השיירות ופורצי הדרך. ללחימה בדרך לירושלים היו שלושה שלבים עיקריים:
  • שלב השיירות, בו ניסו  להעביר שיירות לעיר ירושלים. כל שיירה נתקלה ביותר ויותר מחסומים שגבו מחיר כבד, עד לחסימת הציר לירושלים.
  • בשלב השני ניהלה חטיבת הראל, יחד עם חטיבות אחרות, מאבק קשה לכיבוש המשלטים והיישובים ששלטו על הדרך, עד שהצליחה למעשה לפרוץ ציר פתוח לירושלים, ציר אשר נסגר על ידי הלגיון הירדני. 
  • השלב השלישי היה מאבק קשה נגד הלגיון הירדני, בעיקר בלטרון, שנפתר על ידי מציאת דרך עוקפת, היא "דרך בורמה", שפתחה נתיב אספקה צר אל העיר.
לאחר הירצחו של יצחק רבין החליטו בקק"ל לקרוא לכל שטח היערות שבו נוהלו קרבות הפריצה לירושלים על שמו. לשם כך פרצו בקק"ל דרכים והוסיפו שלטים וחניונים.
נקודת הגישה הטובה ביותר לפארק, היא מצפה הראל, שעל כביש 44 המחבר את רמלה, צומת נחשון וצומת שמשון. מכאן ניתן לצפות אל היערות הסובבים (אם המגדל פתוח), לערוך פיקניקים ולצאת לסיור ב"דרך בורמה", שאותה גילו סיירי חטיבת הראל וחטיבה 7. 
צילום: ד"ר אבישי טייכר
ניתן לנסוע בדרך לכל אורכה, ולהבין את חשיבות הדרך, שמנעה מירושלים ליפול כפרי בשל בידי הלגיון הירדני. הדרך עוברת בין יערות אורנים, ובימי החורף והאביב יש בהם פריחת רקפות. המשך הפארק הוא במשלטים ששלטו על שער הגיא, אליהם ניתן להגיע מהמשך דרך בורמה, מהמושבים שורש ובית מאיר, ומהאנדרטה לפורצי הדרך לירושלים שעל כביש מספר 1.
הסברים נוספים על האתרים, ומפת היער, תוכלו למצוא באתר קק"ל.

מעלה החמישה וגבעת הרדאר
לאחר סיור בפארק, אפשר להמשיך לכיוון הקיבוצים קריית ענבים ומעלה החמישה. בקריית ענבים נמצא בית קברות גדול ובו קבורים רבים מלוחמי הראל, פקודיו של יצחק רבין. במעלה החמישה הייתה מפקדת החטיבה. חלק מהמבנים נקובי הכדורים עדיין נמצאים בשטח בית ההארחה של מעלה החמישה.
ממעלה החמישה נוכל להמשיך לישוב הר-אדר, שנבנה על גבעת הרדאר, הר נישא בגובה 880 מטר, שנכבש על ידי לוחמי הראל במלחמת העצמאות, ונפל לאחר כמה שבועות בידי הלגיון הירדני. במלחמת ששת הימים נפל המוצב לידי כוחותינו, ולידו קם הישוב היוקרתי "הר אדר".
במקום נמצא אתר ההנצחה, אנדרטה ללוחמי "הראל" בשתי המלחמות, ומגדל תצפית בצורת שתי צלחות מכ"ם, שצופות על ירושלים, על השפלה ועל מישור החוף מהנקודה הגבוהה ביותר בפרוזדור ירושלים. מכאן נמשיך וניסע לכיוון ירושלים.

ירושלים
את הסיור בעקבות יצחק רבין בירושלים אני מציע לפתוח ב"אמפיתאטרון" של הר הצופים, המקום בו קיבל הרמטכ"ל יצחק רבין תואר ד"ר לשם כבוד, לאחר מלחמת ששת הימים.
בנאום הדגיש יצחק רבין את המימד הרוחני של פעולת כוחות צה"ל, שהסתיימה אך שבוע קודם לכן. מהר הצופים נשקפים נופי מדבר יהודה מצד אחד, וירושלים: הן העיר העתיקה, והן העיר החדשה, מהצד השני. יצחק רבין, כרמטכ"ל, הגיע לעיר העתיקה זמן קצר לאחר שחרורה בידי הצנחנים. קטעים מהנאום תוכלו לראות כאן.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

מהר הצופים, המסמל את רבין כ"משחרר ירושלים", נוכל להמשיך למרכז העיר, שם "זכה" רבין גם לקיתונות של שנאה: בכיכר ציון נערכו הפגנות קשות נגדו, מלוות בהשמצות ובאלימות קשה; כך גם ליד בית ראש הממשלה בין רחביה לטלביה (לאחר הרצח, הבית הוקף בחומה ובמתקני שמירה, כך שקשה להבחין בצורתו), ובכניסה למשכן הכנסת.
למשכן הכנסת הובא ארונו של רבין, ולאחר הרצח עברו על פניו מאות אלפי אזרחים, לפני צאתו לדרכו האחרונה בהר הרצל. קברו של יצחק רבין בהר הרצל נמצא בחלקת גדולי האומה, ולצידו קבורה אשתו לאה רבין.
הקבר עוצב על ידי הארכיטקט משה ספדיה ונחשב לייחודי בעיצובו השחור-לבן, השונה ממצבותיהם של רוב גדולי האומה שנחים מסביב. לטענת הארכיטקט, מסמל קבר זה את מאבק האור בחושך. לרובנו זכור בוודאי טקס הקבורה המרגש, בו עשה שימוש נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון באימרה "שלום, חבר", ואת הספדה המרגש של נועה בן ארצי, נכדתו של רבין.


צילום: ד"ר אבישי טייכר
 
אתרים הקשורים ליצחק רבין – מצפון לתל אביב
תחנת הכוח אורות רבין
נחמיה רבין, אביב של יצחק רבין, היה מראשוני העובדים בחברת החשמל. חמישה ימים לפני הירצחו, ב-31.10.95, חנך יצחק רבין את תחנת הכוח הפחמית החדשה בחדרה, שנבנתה ליד תחנת "מאור דוד". באותו טקס הזכירו עובדי חברת החשמל את העובדה הזו ליצחק, ואף הגישו לו תעודות על עבודת אביו בחברה.
בעקבות הרצח, הוחלט לקרוא לתחנה החדשה בשם "אורות רבין", על שמו של יצחק רבין. לחצו כאן לאתר מרכז המבקרים אורות רבין
ניתן לבקר בתחנה בתאום מראש, וללא כל קשר, כדאי להיכנס לחוות חפציבה, מתוך חדרה, וללכת לאורך נחל חדרה המשוקם עד הים, כשהארובות של תחנת הכוח נמצאות לצד הנחל. אם מגיעים לאתר חפציבה בשעות אחר הצהריים, ניתן לראות קורמורנים -  עופות מים השבים באלפיהם ללינת לילה על העצים שלחוף הנחל.
 
צילום: מגמת צילום תיכון טכנולוגי נעמת חדרה

עתלית
15 ק"מ מדרום לחיפה, נמצאת עתלית, ובה נמצא אתר המורשת הלאומי של מחנה המעפילים. במחנה זה ריכזו הבריטים וכלאו מעפילים שהגיעו לארץ לאחר השואה. הפלמ"ח ביצע מבצע נועז לשחרור המעפילים ופיזורם ברחבי הארץ. יצחק רבין היה סגן מפקד המבצע, ומפקד כוח הפריצה למחנה.
הפעולה, שנערכה ב-9.10.1945 הייתה מופת לתעוזה של לוחמי הפלמ"ח. ניתן לבקר במחנה המעפילים המשוחזר, ולזכור את חלקו של רבין בפעולה זו. רבין עצמו היה "מבוקש" על ידי הבריטים בשל חלקו במבצע ואף נעצר לזמן מה במסגרת אירועי "השבת השחורה" ב-1946.

יצחק רבין ב"כדורי"
את שנות נעוריו בילה יצחק רבין בבית הספר "כדורי" שליד כפר תבור, שם הכשיר את עצמו לקראת לימודי הנדסה בחו"ל. הוא אף קיבל מלגה ללמוד באוניברסיטת ברקלי בארצות הברית, אך המציאות הביטחונית – הפלמ"ח והפעולה נגד הבריטים, ואחר כך השירות בצה"ל, הרחיקו אותו כמובן מתכנית זו. את תמונת סיום המחזור של בית הספר, עם יצחק רבין, תוכלו לראות כאן.
מידע רב נוסף על יצחק רבין ופועלו, ורעיונות למסלולי טיול ופעילויות נוספות תוכלו למצוא באתר מרכז רבין.





"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז