יום שישי, 20 באפריל 2012

לזכור: אנדרטאות ואתרי מורשת וזכרון בלב השרון

צפון-מרכז השרון. מושבים מוריקים, הרחבות בניה, חנויות מצועצעות לבגדים ולדברי אומנות ומרכזי קניות.
חבל הארץ השלו לא מסגיר כמעט את העובדה שפעם היתה בו מלחמה, אנשים איבדו את היקר להם מכל וחיו בצמצום ומחסור. 
הזמן שבין פסח, יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות הוא זמן מתאים מאין כמוהו לסיבוב באנדרטאות ובאתרים ההיסטוריים בלב השרון ובישובים שסביבו.
הסיור המוצע ממשיך את הסיורים שכתבתי עליהם בחודשים האחרונים: נתניה, קדימה-צורן, שמורת האלונים ולב השרון. כולם כל כך קרובים ולא תמיד מוכרים.

בית ליד
נתחיל את הסיור בצומת השרון, הידוע בפי כל בשם "צומת בית ליד". בית ליד הוא כפר קטן לא הרחק מהעיר שכם, שקבוצה מתושביו היו יורדים מדי חורף לשטח אדמה בשרון שהיה שייך להם, עם צאן לרעיה. באביב הם נהגו לחזור להרים, ועל שמם נקרא המקום "מזרעת בית ליד". הרועים כבר אינם, השם נשאר.
בצומת אירע אחד (ב-1995) הפיגועים הקשים ביותר בשנות התשעים: מחבל מתאבד התפוצץ בתוך קבוצת חיילים בצומת, ומחבל שני התפוצץ עם כוחות ההצלה שבאו לחלץ אותם. בפיגוע נהרגו 21 חיילים ואזרח אחד. בצומת הוקמה אנדרטה מאולתרת, ולאחר שנים - נחנכה אנדרטה באתר הקבע (נבקר שם בהמשך הסיור).

נורדיה
ממערב לצומת בית ליד, נמצאים שני מושבים השייכים למועצת לב השרון: גנות הדר ונורדיה. מאחורי המושב נורדיה יש סיפור מעט ייחודי: מדובר במושב שיתופי שהוקם על ידי אנשי אצ"ל ב-1949. רוב בתי המושב הראשונים צפופים למדי וצנועים, ובנויים לאורך רחובות שהתוואי שלהם דמוי-מנורה. בלב השכונה אנדרטה לנופלי האצ"ל מבין בני הגרעין שהקים את במושב.
המושב התרחב וגדל, וכבר בשנות התשעים נבנתה בו שכונת הרחבה גדולה מאוד ובית אבות יוקרתי.

אנדרטת דב הוז
מנורדיה אפשר (לא תמיד השער פתוח) לצאת לכביש 4, לכיוון דרום. נסיעה קצרה תוביל אותנו לצומת פרדסיה, שבה אירעה ב-1940 תאונת דרכים, בה נהרגו דב הוז ובני משפחתו ונוסעים נוספים שנסעו ברכב. אנדרטה צנועה בצדי הכביש מנציחה אותם, ושוקמה על ידי תלמידי קרית החינוך דרור. ולמי שלא מכיר, דב הוז היה גיסם של משה שרת ואליהו גולומב, מראשי הישוב, והוא היה גם מחלוצי התעופה העברית.

פרדסיה, שבות-עם ואנדרטת בית ליד
בצומת פרדסיה נפנה מזרחה, ובכניסה השניה ניכנס לתוך הישוב, בשדרות בן גוריון. פרדסיה היא אולי היפה והמטופח ביותר מבין ישובי האיזור, ונוסדה על ידי יוצאי תימן שהיו ותיקים בארץ (בשנות ה-40) על קרקע שנקנתה על ידי הנדבן יונה פישר. 

בשנות החמישים הוקמה מצפון לישוב מעברה ענקית, מעברת שבות-עם, דרכה עברו כ-100 אלף אנשים, ביניהם יצחק תשובה ופואד בן-אליעזר. המעברה נהרסה ברובה, ויושביה פוזרו ברחבי הארץ. הישוב פרדסיה המשיך להתפתח, כשחלק מהפרדסים פינו את מקומם לצמודי קרקע.
אם נמשיך בשדרות בן-גוריון, ניכנס לדרך עפר משובשת למדי שעוברת בין פרדסים, ולצידנו שרידי המעברה. 
 
לאחר כשני ק"מ תשתפר הדרך, ונתקרב לפאתי כפר יונה. משמאלנו - אתר ההנצחה לפיגוע בבית ליד. האנדרטה עוצבה על ידי שרה קונפורטי, תושבת כפר-יונה, והמשפחות נאלצו לחכות 13 שנים (!) עד לחנוכת האנדרטה, ולהתגבר על ביורוקרטיה ומכשולים כספיים. לאחרונה נחנך שם גם אולם הנצחה עם שמות ותמונות הנופלים.

כפר יונה
נפנה לכביש 57 ונמשיך עד לכפר יונה. הכניסות לישוב, הן המערבית והן המזרחית, אינן מרשימות (בלשון המעטה...), אך מאוחוריהן מסתתר ישוב פורח ויפה.

כפר יונה נוסדה ב-1932 על אדמות שרכש יונה פישר, היהלומן הנדיב מבלגיה. הישוב היה קטן, ותושביו עסקו בפרדסנות ואחר כך גם במתן שירותים למחנה הצבאי הבריטי. במלחמת העצמאות עמדה כפר יונה בחזית מול הפולש העיראקי, ולאחר המלחמה נוספה לה מעברה גדולה. הישוב הקטן קלט את תושבי המעברה, ובמשך שנים מצב הישוב היה קשה. רק בשנות השמונים, כשנבנתה במקום שכונה לאנשי צה"ל, ותנופת פיתוח גדולה של צמודי קרקע, התחיל הישוב להתפתח, וכיום יש בכפר יונה 18,000 תושבים.
לא רק מתיישבים יהודיים היו בשטח זה. בלב הישוב נמצא בית נבולסי, בית של משפחה עשירה משכם, שגרה במקום עד 1947. זהו אחד משורה של מבנים דומים לאורך השרון - בינוב, נתניה ועוד. גם הבנין הזה הוזנח במשך שנים, ושוקם (חלקית....) בגן הציבורי של כפר יונה, ליד שדרות מנחם בגין. עדות לכך שלא רק יהודים ישבו בשרון.

ניצני עוז
נצא מכפר יונה ונמשיך מזרחה על כביש 57. עד 1967 זה היה המקום הצר ביותר במדינת ישראל - 15 ק"מ מהים לגבול. בכניסה למושב ניצני עוז, כ-5 ק"מ ממזרח לכפר יונה, יש מרכז קניות קטן ולידו אנדרטה להנצחת מגיני השרון וחטיבה 5, שהוקמה על ידי מרדכי כפרי ב-1971 ושוקמה על ידי תלמידי קרית החינוך דרור.
חטיבה זו היא גלגולה המאוחר של חטיבת גבעתי ממלחמת העצמאות, ובמלחמת ששת הימים היא זו שכבשה את השומרון והגנה על ישובי השרון, בפיקודו של אל"מ זאב שחם (זוניק). כחטיבת מילואים, השתתפה החטיבה במבצע "חומת מגן" ורבים מלוחמיה נפלו בג'נין 

תל שבח
נחזור מערבה בכביש 57 ונפנה שמאלה למושב תנובות. בקצה המזרחי של הישוב, ליד שכונת "בנה ביתך" החדשה יש גבעה נמוכה, העונה לשם "תל שבח". במקום יש אנדרטה קטנה לזכר עובדי חברת החשמל שנהרגו בתאונת מטוס כאן, עץ זית גדול וסביבו פריחת כלניות מרשימה בינואר-פברואר. חבל שהקמת האנדרטה פגעה בחלק משטחי הפריחה, אך המקום בהחלט מרשים. צופה למזרח לעבר קלנסווה, טול כרם והרי השומרון.
 

הנצחה לילדי אוסלו, מושב ינוב
מכביש 57 נפנה לכביש 5613 המוליך לפרדסיה, דרך מושב ינוב.
ליד מרכז המושב, בצד הכביש צריף קטן, המכונה "צריף ראשונים". נעצור בצד ונכיר פרשייה לא מוכרת מימי ראשית המדינה:


ב-1949 יצאה קבוצת ילדים יהודים מתוניסיה לישראל. בדומה לקבוצות רבות אחרות, עצרה גם קבוצה זו, שהשתייכה לעליית הנוער, במחנה הבראה ליד אוסלו שבנורבגיה. ואולם, המטוס ועליו הילדים בדרכם לישראל התרסק. 27 הילדים ושבעת המלווים ואנשי הצוות נהרגו. ילד אחד ניצל מהאסון, ואילו הגופות הועברו לקבורה בתוניסיה. ממשלת נורבגיה תרמה לזכר הילדים בתים במושב החדש ינוב, בו התיישבו יוצאי תוניסיה, ביניהם בני משפחה של הרוגי האסון. המושב מקיים כל שנה טקס לזכרם, והניצול היחיד מהתאונה המחרידה התגורר גם הוא במושב. במערב המושב יש חורשה לזכר ילדי אוסלו, ובית הספר המקומי נקרא גם הוא על שמם

גאולים
המושב ינוב מחובר למושב גאולים, שנוסד ב-1938 כישוב חומה ומגדל. מייסדיו הראשונים היו יוצאי גרמניה, שהוחלפו בותיקי המושבות.
במלחמת העצמאות נכבש המושב על ידי הצבא העיראקי שהגיע מכיוון קלנסווה. התוקפים נהדפו לאחר זמן קצר על ידי כוחות מחטיבת אלכסנדרוני, שגילו הרס ו"אדמה חרוכה".
בתחילת שנות החמישים אוכלס המקום על ידי יוצאי תימן. האנדרטה במרכז המושב מנציחי את נופלי הישוב, בעוד שנופלי חטיבת אלכסנדרוני מונצחים בנתניה.


צור משה
בהמשך כביש 5613 נגיע לצור משה, שהוקם בשנות ה-30 על ידי יוצאי יוון, כחלק מישובי "חומה ומגדל", ונחשב, אחרי הרחבתו, למושב הגדול בארץ. ליד מבנה הסילו יש שלטים שמנציחים את מקימי הישוב. לאחרונה נפתח ארכיון ומוזיאון קטן לזכר ראשוני הישוב במסעדת "קופינאס".


בשנת 2004 הוקמה אנדרטה ייחודית לזכר יהודי יוון שנספו בשואה, ולכבוד הידידות בין ישראל ויוון ולכבוד אולימפיאדת אתונה


קישורים נוספים:
הידעת?
  • קיבוץ דורות נקרא על שם דב הוז ובני משפחתו
  • שדה דב נקרא גם הוא על שם דב הוז
  • במלחמת ששת הימים הפציץ הצבא העיראקי את איזור השרון: אשה נהרגה בנתניה, ופצצה נפלה בצור משה. אפשר לראות אותה עד היום במרכז המושב.

יום חמישי, 5 באפריל 2012

מה יש לראות בשלומי? מסתבר שיש, והרבה


 
מה יש לראות בישוב שלומי?
בדרך כלל עוברים ליד העיירה הקטנה והמנומנמת בדרכנו לאתר כלשהוא בגליל המערבי.
יש מי שזוכר שבנוסף לקרית שמונה ונהריה, גם לשלומי יש היסטוריה של מטחי קטיושות, ואולי יש מי שיודע שמפעל זוגלובק נמצא באיזור התעשיה המקומי. בעצם, גם מי שראה את הסדרה רמזור זוכר את הפרק המשעשע "טסט בשלומי".
ומעבר לכך? בפוסט הזה תראו מה יש לעשות בשלומי ובסביבתה הקרובה, ויש הרבה.

שלומי היא עיירה קטנה, כ-6000 תושבים, שנוסדה בתחילת שנות החמישים על שטחי הכפר הערבי הגדול "באסה". מקום שקט, פסטורלי, שנאבק שנים עם קשיי הקיום על גבול הצפון.
בין השיכונים של שנות החמישים נמצא אחד המקומות המדהימים ביותר באיזור: ביתה של עפיה זכריה.
עפייה עלתה לארץ מתימן במבצע מרבד הקסמים, ועברה לגור בשכונה בגיל מאוחר, שכל ילדיה כבר עזבו את הבית. היא גרה בדירת עמידר לבד, וצבעה את כל הקירות, התקרות, השירותים, הרצפה בציורים עזי-מבע באדום בוהק, צהוב וצבעים חמים נוספים. ככל הנראה היצירות האלו הן בעקבות דגמי שטיחים וקישוטים שהיו נפוצים בבתי עשירים בתימן לפני שנים רבות.
לאחר מותה, התכוונה חברת "עמידר" לצבוע את הקירות ולשכן במקום דיירים אחרים, אך המועצה המקומית התערבה, והחליטה לשמר את הבית, ולשלם את דמי השכירות.
מי שנכנס לבית השיכון האפרורי נדהם מעוצמת הצבעים ומהרגשות, שבאים לידי ביטוי ללא מילים מתוך הקירות.


איך מגיעים? הבית נמצא ברחוב נתן אלבז 151, וכדי לתאם בו ביקור - צרו קשר עם שלום דדון מהמועצה (טלפון 04-9809746 או 052-2987922 )

אחרי שהופתענו ממה שמצאנו בתוך בית שיכון ישן, נוכל לצאת ולטייל באתרים נוספים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות, סביב שלומי.


באסה
מצפון לשטח המיושב של העיר נמצא איזור התעשיה, ובו מפעל זוגלובק המפורסם. ממזרח למפעל נוכל לעלות על גבעה ולבקר בכנסיה הנטושה ובשרידי הכפר "באסה", כפר נוצרי שהתקיים כאן עד מאי 1948. רוב בתי הכפר נהרסו, הכנסיה נשארה ומדי פעם באים צאצאי התושבים לטפל בה, ולאחרונה הנושא עלה לכותרות. מהגבעה נוף לכיוון היערות, הישובים ואף הים - אם כי גם לחצר מפעל הבשר...


חניתה
מצפון לשלומי עולה דרך לישוב חניתה וליערות שסביבו. חניתה הוא אולי הידוע והמייצג ביותר מישובי חומה ומגדל, ודגם של הישוב נמצא בחניון האמצעי של היער.
ליד החניון שלט קטן מוקדש לאיש קק"ל שדאג לרכישת המקום: יוסף סינגיליה. יוסף עלה מאיטליה בשנות השלושים, וכדובר איטלקית רהוטה, בא אל בעלי הקרקע והציע להם לרכוש אדמות עבור מנזר (התושבים לא היו מוכרים אדמה ליהודי). בגלל שחשבו שהוא איטלקי - לא חשדו, מכרו את הקרקע - וכך נרכשו אדמות חניתה.
העליה לחניתה היתה מלווה בתקיפות של הערבים, ותמונה ידועה מיום העליה מראה את יצחק שדה, יגאל אלון ומשה דיין ביום העליה.
לאורך השנים הראשונות של הקיבוץ נפלו כמה מחבריו בהתקפות והתנכלויות, ובמלחמת העצמאות גם הוא היה מנותק למחצה, עד מבצע בן-עמי במאי 1948.
קישור למפת היער 


מאתר חומה ומגדל יוצא שביל ביער בתוך נחל בשם "נחל באר", מוצל וקריר, בו פורחים סחלבים בתחילת האביב. בכל רחבי היער יש פינות פיקניק, חלקן מונגשות לנכים.
אתר חומה ומגדל בחניתה. צילום ד"ר אבישי טייכר 

הכביש עולה עד לקיבוץ עצמו. בקיבוץ יש מוזיאון קטן ונקודת תצפית (מצפה חניתה) לתוך דרום לבנון - עד העיר צור.

מחניתה ושלומי אפשר, בנסיעה קצרה מערבה, להגיע לחופים מהיפים בארץ: חוף אכזיב, חוף בצת (שעמד במוקד מאבק סביבתי בין חובבי טבע ויזמי נדל"ן) וכמובן אתר ראש הנקרה. חוף בצת פתוח ללא תשלום, אכזיב וראש הנקרה הם גנים לאומיים בתשלום.
 
ראש הנקרה. צילום: פליטה גולד

ומה עוד בסביבה? מערת נמר ומערת קשת
אם ניסע מזרחה משלומי לאורך כביש 899 לכיוון אילון, נגיע לצומת שיפנה אותנו לרמת אידמית (כביש 8993). הכביש עולה בתלילות ובפיתולים חדים צפונה. לאחר כ-2 ק"מ יש שביל שמוליך למערת קשת, ומולו ירידה לנחל נמר.
הירידה היא בשביל שחור, ולאחר הליכה של כמה מאות מטרים נגיע לפתח המערה, שהוא מערת נטיפים קארסטית קטנה. רצוי להיעזר בפנס ולנסות לזחול לתוכה. מצלע ההר שבו המערה נשקף נוף מרשים של הנחל.
ומדוע נקראת המערה מערת נמר? ככל הנראה, זה המקום בו ניצוד הנמר האחרון בצפון הארץ, בשנת 1965. הנמרים בצפון היו מתת-מין מעט שונה מזה שהיה נפוץ בדרום (גם שם הם כמעט נכחדו).

נחזור לרכב ונמשיך במעלה הכביש עד הכניסה לפארק אידמית. זהו פארק גדול, הכולל בתוכו מצפורי נוף, אתרי פיקניק, שבילים עם צמחי תבלין ובושם וחלקות יער. ממרום גובהו הוא צופה על כל מישור חוף הגליל, מחיפה צפונה. שעות אחר הצהריים הן היפות ביותר לביקור, ובין האנדרטאות שבו ראוי לציין את האנדרטה לזכר אמיר מיטל מפקד סיירת גולני, ואת האנדרטה לזכר אלדד רגב ואהוד גולדווסר, שנהרגו על גבול לבנון, בתקרית שממנה התפתחה מלחמת לבנון השניה.

מהאנדרטה מוביל שביל, מונגש גם לכסאות גלגלים ולעגלות, עד למערת קשת (שהיא, למי שלא מכיר, קשת שנשארה באויר והיתה פעם מערה שהתמוטטה).

לאחרונה נחנכה אנדרטה לזכר טופז אבן-חן-קליין, שנספתה באסון הכרמל. ממקום האנדרטה אפשר לצפות דרומה לכיוון הכרצל.

עוד כמה אתרים לאורך כביש 899

נחל בצת
מקיבוץ אילון יורדת דרך לנחל בצת. בעבר זרמו בנחל מים רבים, והוא היה מעין "אחיו הקטן" של נחל כזיב הגדול. כיום, יש בו זרימה מעטה בלבד, שבקושי מחזיקה בחיים את עצי הדולב הענקיים. פה ושם יש בריכות שכשוך, המסלול מוצל ויפה, ומי שעושה את המסלול הארוך יותר של הנחלים שרך ובצת - יוכל לבקר גם במערת נטיפים

פארק גורן
יער יפהפה, פינות משחק ותצפית על המונפורט ונחל כזיב. פונים דרומה מכביש 899 בעקבות השילוט. יש ביער טיולי חמורים, מסלולים שיורדים בתלילות לנחל כזיב, חניון לילה, ובימים שקטים אפשר אפילו לראות יחמורים ששולחו לטבע על ידי רשות הטבע והגנים

איקרית
עוד אתר לא רחוק משלומי, שכדאי לבקר בו, הוא הכפר הנטוש איקרית. איקרית, שבנויה על מקום הישוב היהודי הקדום "יוקרת" היה כפר נוצרי, יווני-קתולי, שתושביו חיו בשלווה עד 1948. במבצע חירם, לקראת סוף המלחמה, ביקש צה"ל מתושבי הכפר לעזוב אותו לשבוע, ולחזור אחרי הקרבות. בפועל, לא ניתן לתושבי הכפר (ולתושבי הכפר בירעם) לחזור, עד היום. תושביו גרים בתרשיחא ובחיפה, ולמרות הפיצוי שקיבלו (פיצוי קטן בשנות השישים) ופסיקות בית המשפט, המדינה עדיין לא נותנת להם לחזור. כיום נמצאים במקום כנסיה, ובית קברות פעיל, וצאצאי התושבים מטפחים באדיקות את התקווה לחזור ואת הקשר למקום, עדות למצב המורכב בו אנחנו חיים. איקרית נמצאת כ-4 ק"מ ממזרח לפארק גורן, על כביש 899
אתר הכנסיה באיקרית. צילום ד"ר אבישי טייכר


הידעת?
  • צומת בצת נקרא בעבר "צומת משרפות" על שם "משרפות מים" - מקום שנזכר בספר יהושע - אולי אתר פולחני ואולי מקום בו הפיקו מלח על ידי יבוש מי ים. בכל אופן, השם עורר זכרונות לא נעימים בין תושבי האיזור, והוא נקרא כיום "צומת בצת"
  • עורו של הנמר האחרון שניצוד אינו זה שמוצג במוזיאון חניתה. העור המקורי נמצא באוניברסיטת תל אביב, ובתמורה קיבל הקיבוץ עור נמר אפריקני
  • שלומי נקראת על שם בן נשיא שבט אשר, שבשטח נחלתו היא נמצאת: "וּלְמַטֵּה בְנֵי אָשֵׁר נָשִׂיא, אֲחִיהוּד בֶּן שְׁלֹמִי" (במדבר, ל"ד 27). גם אחיהוד עצמו מונצח בישוב בנחלת אשר, ממזרח לעכו.
  • בשלומי יש אכסניה בעלת ערך ארכיטקטוני והיא מקום נעים ולא יקר ללון בו 
  • מצפורים חדשים בפארק אידמית וסביבתו

"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז