יום שישי, 30 בנובמבר 2012

ערד והשבילים סביבה

מוקדש למשפחת פשטיצקי מערד

בימים אלה חוגגת העיר ערד את יובל ה-50 להיווסדה. זה הזמן לבקר בעיר ובסביבתה.


 
צילום: מיכאל יעקבסון

את הבאים לערד מקדם פסלו הסביבתי של יונה פיטלסון, מתכנן העיר, שמזכיר את הסימונים הבדואים במדבר ("רוג'ומים"). מאז הקמת הפסל, הוא הפך לסמלה המסחרי של העיר.

הימים שבין סוף הסתיו לתחילת החורף מתאימים במיוחד לטיול במדבר. האויר צלול, בהיר וחד, גשם ראשון מילא את הגבים, לא חם ועדיין לא קר מאוד.
הפעם נטייל סביב ערד, במקומות ששמם יזכיר לנו אור (חנוכה מתקרב...), ונהנה מאויר מדבר צח ונופים מרהיבים.
העיר ערד הוקמה בתחילת שנות השישים כעיירת פיתוח למופת, כל אותן טעויות של העיירות האחרות בנגב משנות החמישים לא נעשו כאן ויצרו שילוב מעניינת של עיירת קיט ומרפא המרוחקת מהצפיפות העירונית.
גרעין מיוחד של ותיקים מצפון הארץ, ביסוס האזור כנקודת מרפא לאסטמה ותעשיה נקייה או מרוחקת מהעיר, תוך תכנון קפדני – כל אלה הפכו את ערד "ישוב למופת", עד סוף שנות השמונים.
מאז, נכנסה ערד לשרשרת של בעיות שעצרו את התפתחותה וגרמו לה לדרוך במקום. קשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת – אולי שינוי בתמהיל אוכלוסיה שלא הצליח (עולים חדשים רבים מאוד, אוכלוסיה חרדית ובדואים מהסביבה שהתיישבו בעיר), אולי ניהול, אולי בעיות תעסוקה, ואולי המזגנים במלונות ים המלח שפגעו בתיירות.
למרות כל הבעיות, מנסה ערד להתאושש, ולשקם את מעמדה התיירותי כשער למדבר יהודה. יש בה אקלים נפלא, אוויר נקי, נוף מרהיב וקרבה למגוון אתרים מרתקים.

פסטיבל ערד, שהחל כחגיגת להקות זמר, הפך ברבות השנים לפסטיבל רוק שמשך אלפי בני נוער בקיץ, ושיווה לעיר תדמית צעירה ו"קולית".
אחרי האסון ב-1995, נפסק הפסטיבל והתחדש בצורה מאוד מינורית, במתכונת מצומצמת. במשך זמן- מה התקיים בעיר גם פסטיבל כדורים פורחים.

אז מה יש לראות בערד?
יש בערד רובע אומנים קטן בכניסה לעיר, ומסלולי טיול חדשים מסביב לעיר. העיר עצמה נקייה ונעימה, ויש בה לא מעט אתרי פיסול סביבתי. יש בעיר מוזיאון היסטורי, מוזיאון פתוח לאומנות ותצוגת העתיקות שנמצאו בתל ערד.
גדעון פרידמן, אחד ממייסדי ערד, הוא אומן שמייצר פסלי זכוכית, שהפך את הסטודיו שלו למוזיאון ייחודי בו מוצגים פסלי אנשים וחיות.
רוב הזכוכית ממוחזרת, וגדעון יודע לתת ליצירות ביטוי מיוחד. כך, למשל, הן ייראו בצורה שונה כשתתרחק מהן או תשנה את זווית הראיה.  בנוסף, מוצגות גם עבודות של אומנים אחרים, ויש תערוכות מתחלפות. מומלץ במיוחד!
המוזיאון נמצא ברובע האומנים החדש, ליד תחנת "פז" שבכניסה לעיר. ליד המוזיאון יש עוד מספר סדנאות אומנים, וגם מחלבה קטנה שנפתחה לא מזמן. 
כדאי לבקר גם במוזיאון הבובות של מירי, (נתון בסכנת סגירה בגלל סכסוך עם העיריה) ובו בובות פרי יצירת האומנית מירי לייבוביץ' וצילומים של בעלה אדוארד (השניים גם כתבו את ספר הבישול הרומני, מומלץ בפני עצמו).

צילום: דודי הולצמן
 
 צילום: דודי הולצמן

עמדת מידע לזכר עופר גורני
במשך שנים פעל במתנ"ס ערד חזיון אורקולי ומרכז מידע וטיולים במדבר. מסיבות שלא הצלחתי לעמוד על טיבן, המקום נסגר.
לאחר מספר שנים, הקימה משפחת גורני תחנת מידע לטיולים באזור הכניסה לערד. התחנה פתוחה בסופי שבוע ובחגים, ואפשר לקבל בה הדרכה וייעוץ לטיולים, לקבל פרוספקטים ולרכוש מפות וספרים.
את התחנה מממנת משפחת גורני לזכר בנם עופר, שנהרג בתאונת טיול בעין המערה שבהר הנגב.

מסלולי הליכה מסביב לערד
דב פוניו, תושב ערד שאהב לטייל בסביבת העיר, שם לב לכך שאין מסלולים מסומנים באתרים הנפלאים הקרובים לעיר. לכן איתר וסימן 20 מסלולים, כחלק ממערכת סימון השבילים הארצית.
המסלולים עוברים בנחלים וקניונים, ליד תופעות טבע מרתקות וצופים ברובם על הנוף הקסום של מדבר יהודה הדרומי וים המלח – וכולם מאוד קרובים לעיר.



מבין כל השבילים בחרתי מסלול מומלץ שאפשר ללכת את כולו או את חלקו, בהתאם לרמת הקושי:

רכס זוהר
סעו ברכב מאזור התעשייה של ערד דרומה, לאורך דרך עפר מסומנת בירוק, וכשהיא פוגשת דרך כחולה – המשיכו בדרך הכחולה.
הדרך ממשיכה על רכס הרים בשם רכס זוהר (השמות נקראים כך בגלל מרבצי הגז הטבעי והפוספטים שנמצאו כאן, שניהם קשורים לאור ולזוהר) עד לראש זוהר, נקודת תצפית מדהימה על העיר ערד וסביבותיה, על הפזורה הבדואית, על כל דרום מדבר יהודה ועל ים המלח.
בראש זוהר יש אנדרטה לאחד מראשוני המטיילים והחוקרים באיזור, פנחס סלע שאת סיפורו המאלף תוכלו לקרוא כאן
צילום: דודי הולצמן

אפשר להשאיר כאן את הרכב (בהמשך אפרט על נושא אבטחת כלי רכב), ולדאוג לשלוח רכב שני לנקודת הסיום.
מכאן, נמשיך ונרד בשביל מסומן ירוק, לאתר בשם "רוגם זוהר", מבצר רומי עתיק וחרב, שהיה אחד ממבצרי ה"לימס פלסטינה", כלומר – גבול פלסטינה, לשמירה מפני נוודי המדבר. בלב המבצר בור מים ייחודי.
השביל הירוק ממשיך ויורד לכביש ערד- ים המלח, אך כדאי לרדת לוואדי שמשמאל (מערב) לנו, למאגר מים קטן בשם מאגורת יעלים, שאגר מי שיטפונות בימי קדם, ולהמשיך מכאן לכביש.
נחצה את הכביש. השביל משנה את צבעו לאדום, ומוליך אותנו למאגורת מים גדולה בהרבה, היא מאגורת כידוד, כשמו של הרכס הצפוני של ערד. נבקר במאגורה המרשימה, ונחזור על עקבותינו בנחל (נחל יעלים).
לאורך הנחל נראה מקומות עם סלע כהה, שנראה כמו אספלט ששפכו סוללי הכביש לנחל. אמנם, זהו אספלט, אך מדובר באספלט טבעי שנוצר כאן לפני מיליוני שנים, והיה ידוע ומוכר גם בימי קדם, כמוצר ששימש להכנת תרופות ולחניטת מתים.
ליד עץ שיטה מתחילים שני שבילים (ירוק וכחול) שמטפסים לעיר ערד. הכחול דרך נחל טביה (שלפעמים זורם בו ביוב) לשכונות הדרומיות של ערד, והירוק, לכיוון איזור המלונות והמצפורים של ערד.
קחו בחשבון שההליכה (בעיקר בשביל הירוק) קשה למדי, וללא כל צל – ומי שירצה יוכל לשוב לכביש ערד-ים המלח ולהמשיך ברכב. מי שיבחר בטיפוס המפרך, יזכה לנוף עוצר נשימה, כאשר מרגע לרגע יתגלה קטע נוסף של מדבר יהודה, ערד והישוב הבדואי הבלתי-מוכר שמתפתח בנחל יעלים.
השביל מסתיים באנדרטה שהקימה משפחת גורני לבנם עופר, שמונצח גם בתחנת המידע. מכאן, קצרה הדרך (והנשימה…) לכביש בתי המלון של ערד.
צילום: דודי הולצמן

 יש לדאוג לרכב נוסף שיחכה כאן, או להיעזר בתחבורה הציבורית.
באופן דומה ניתן לטייל בכל אחד מהמסלולים שסובבים את ערד, חלקם מותאמים לאופניים.

אזור בתי המלון
הקצה המזרחי של העיר ערד נבנה מראש כאזור נופש ומלונות. כיום פועלים בו שני מלונות, ומלון אחד נוסף סגור.
ליד בתי המלון יש עוד שתי נקודות תצפית לעבר ים המלח: המצפור שבנה יגאל תומרקין, ונחנך ב-1968, נקרא גם "מצפה מואב", ופסל סביבתי נוסף ממתכת אדומה, ליד הכביש.

צילום: דודי הולצמן
  
צילום: ורד נבון

הגבעות המזרחיות והדרך למצדה
מערד מוליך "הכביש הארוך ביותר ללא מוצא" לכיוון מצדה. חשוב לדעת, אין בו מעבר לכיוון ים המלח.
הכביש עובר בנוף גבעות רכות, שביניהם ערוצים, וצופה אל פני ים המלח. זה האזור שבו מנסה העיר ערד ליצור אתרי תיירות אלטרנטיביים, בדגש על פעילות רוחנית ומדברית.
ניסע בכביש כ-3 ק"מ ונפנה ימינה – לשני אתרים כאלה – משעולי רחף, ו"זמן מדבר". ב"זמן מדבר" יצר ספי, בעל המקום, אתר לפעילות רוחנית, התבוננות פנימית ומפגשים בין-מדינתיים לשלום. ניתן ללון שם, לראות את הנוף המרהיב, ולקיים פעילות וסדנאות, הכל בבניה אקולוגית והקפדה על איכות הסביבה.
גם אם לא באים לאירוח מלא, כדאי להגיע, בעיקר לפני השקיעה, כשכל ההרים נצבעים בוורוד, ולראות את בקעת קנאים, ים המלח והרי מואב.

 
צילום: אסנת יותם


בהמשך הדרך למצדה, נגיע לחוות הנוקדים – אתר לינה גדול וותיק, ולידו נקודות תצפית לנחל צאלים ולמרכז מדבר יהודה.
בהמשך הכביש נגיע לגבעת גורני (לא לבלבל עם המצפור לזכר עופר גורני), שם מונצחים איתמר איליה, בן ערד, וחבריו לשייטת שנפלו בלבנון ב-1997, נמשיך להר בן יאיר, ועד למצדה.

בעיות ביטחון
בעיה כאובה בטיול באזור ערד (ובנגב בכלל) היא השארת כלי רכב במקומות "מבודדים" במדבר. לא פעם רואים מטיילים שחוזרים לרכב כיצד השמשות מנופצות וציוד נגנב.
יש לכך כמה פתרונות: להשאיר שומר שלא יצטרף לטיול; להחנות את הרכב במרכז ערד ולנסוע לתחילת המסלול במונית או לשכור "שומר מקומי" שידאג שלא יפרצו למכוניות (במילים אחרות: פרוטקשן).
בחגים מארגנת רשות הגנים שמירה במספר אתרים, אך בהחלט לא בכולם. לצערי, רשויות הביטחון לא מקדישות לבעיה זו את המאמצים הראויים באכיפה וענישה.
פרט לבעיה זו, אין כל סיכון בטחוני לטייל באזור

חוגגים חמישים
לרגל חגיגות החמישים, ערד מיתגה את עצמה כעיר הספורט האתגרי, עם לוגו חדש שדומה לאנדרטת האבנים שבכניסה לעיר.

עוד באזור
כשאמרתי שערד נוסדה בשנות השישים לא דייקתי.
ממערב לערד נמצא האתר הארכיאולוגי המעניין תל ערד, בו הייתה עיר עתיקה, והממצאים הם בני עד 5000 שנה.
המרחב הגדול בין ערד לבאר שבע מלא ביישובים בדואיים, חלקם מוכרים, ורובם – לא מוכרים.
לצערנו, רבים מהם הפכו למוקדי אבטלה ופשע קשים ביותר.
יוצא דופן הוא הכפר דריג’את, כפר של פלאחים, ממש על המורד הדרומי של הרי חברון.
הכפר זכה להכרה, ותושביו הפכו חלק מהמערות שהם גרו בהן לאתרי תיירות. בכפר הזה אין אבטלה, ואין כמעט פשיעה, וכדאי לבקר בו.
צילום: עמוס גיל

עוד דברים מעניינים

  • נסיון ראשון להתיישבות ציונית בערד נעשה ב-1921 על ידי משוחררי הגדודים העבריים. הנסיון לא צלח בגלל מחסור במים
  • גם לבניין עיריית ערד יש ייחודיות ארכיטקטונית. תוכלו לקרוא על כך ברשימתו של מיכאל יעקבסון
  • תושבי ערד נאבקים מזה שנים נגד התכנית לכרות פוספטים ב"שדה בריר" הסמוך לעיר, דבר שיגרום פגיעות סביבתיות ובריאותיות לרוב
  • ראש העיריה המיתולוגי של ערד, אברהם ("בייגה") שוחט, היה חתנו של ראש הממשלה לוי אשכול שבהיותו שר אוצר אישר את התקציבים לבניית העיר. "בייגה" הפך בעצמו לשר אוצר, בממשלת רבין השניה ובממשלת אהוד ברק. 

אתר האינטרנט של העיריה

טיול נעים וחג חנוכה שמח


יום שבת, 10 בנובמבר 2012

נחל חדרה - מחוות חפציבה לחוף הים

צילום:דודי הולצמן

עד לפני כ-20 שנה, כל פעם שהיינו עוברים סמוך לגשר נחל חדרה, היינו צריכים לאטום את האף לאורך כמה קילומטרים. הנחל, שהיה מהמטונפים ביותר בין נחלי החוף, היה פשוט בלתי-נסבל... מי שלא היה ליד הנחל בשנים האחרונות, בוודאי יופתע לשמוע שהוא שינה את פניו והפך לאתר קרוב, מזמין ומטופח.
הנחל מתחיל את דרכו בהרי צפון השומרון, מגיע לצפון השרון ומתפתל עד שהוא מגיע לים.
בעבר, הנחל יצר ביצות גדולות, שורצות יתושים ומלריה, שהפילו חללים רבים בין תושבי המקום, בעיקר בקרב מייסדי חדרה. פעולות ניקוז (ולא יערות האקליפטוסים כפי שנהוג לחשוב) שמו קץ למלריה.
הנחל, בגלל זרימתו האיטית, לא הגיע תמיד אל החוף, ו"נבלע" בחולות. יש הטוענים שזה המקור לשיר "חופים" של נתן יונתן (שטייל במקום בשנות הארבעים) - "ראיתי פעם חוף שנחל עזבו".
הפסטורליה פינתה את מקומה למפעלי תעשיה שזיהמו את הנחל בצורה קשה, החל משנות החמישים - משחטות, מפעלים כימיים ומפעלי הנייר - כולם הזרימו שפכים לנחל. את התוצאה הרגישו והריחו כל תושבי האיזור.
בשנות השמונים הוקמה ליד שפך הנחל תחנת הכוח הראשונה בארץ שהופעלה בפחם, כולל ארובות ענקיות ומזח לפריקת הפחם. התחנה נקראה "מאור דוד" על שם סגן שר התחבורה דוד שיפמן. לאחר רצח רבין שונה השם ל"אורות רבין".


 
צילום:ד"ר אבישי טייכר

חברת החשמל , אולי מתוך דאגה אמיתית לסביבה, ואולי מתוך "Greenwash" - נסיון להציג את עצמה כחברה בעלת תדמית ירוקה - תרמה הרבה לפיתוח גדות הנחל המזוהם ולניקויו (יחד עם עיריית חדרה וקק"ל). כיום אפשר להגיע לחוות חפציבה - חווה משוקמת על גדת הנחל שהפכה ממקום עזוב ועלוב למרכז הדרכה של חברת החשמל, ללכת עד לחוף הים ולהנות מטיילת ופארק, הצופים אל ארובות תחנת הכוח.

חוות חפציבה
איך מגיעים?
כקילומטר מדרום לצומת נחל חדרה, על כביש 4, יש פניה מערבה עם שילוט לחפציבה. נוסעים בכביש ופונים ימינה לחווה.
חוות חפציבה הוקמה כחווה חקלאית, על גדת נחל חדרה ב-1890, בשטח שנקנה על ידי יהושע חנקין, גואל האדמות הידוע. במקום פעלו אנשי הכשרות חקלאיות שיצאו מכאן להתיישבות במקומם החדש, אחרי שהכשירו את עצמם לעבודות השדה.
גרעין שישב כאן בשנות העשרים אף העניק לקיבוצו החדש את שמה של החווה. כך קם קיבוץ חפציבה בעמק חרוד.

כל מי שגר בחווה נאלץ לשאת את פגעי הקדחת ואת העבודה הקשה. ב-1929 נעזב המקום ועמד בשממונו על גדות הנחל המזוהם כמשך 60 שנה.
אשתו של חנקין, אולגה (זו שעל שמה נקראת גבעת אולגה), הציעה לקרוא למקום חפציבה, על שם הפסוק התנ"כי מישעיהו ס"ב 4: "לא יאמר לך עוד עזובה, ולארצך לא יאמר עוד שממה, כי לך ייקרא חפציבה".

במשך השנים המבנים נהרסו, עד שהמועצה לשימור אתרים וחברת החשמל שיקמו את המקום.
חברת החשמל הפכה את המקום למרכז הכשרה ולימוד לזכר יורם אוברקוביץ', יו"ר הועד המיתולוגי של החברה. בבית המשאבות הוקם מוזיאון, ושוקמו בתי פועלים, אמת מים, בריכת השקיה ונקודת תצפית. המקום כולו טובל במדשאות מטופחות.
 
צילום:אודי שטינוול

קורמורניםבשעות אחר הצהריים מתגלה למגיעים לחוות חפציבה מחזה מרהיב: אלפי קורמורנים מגיעים ללינת לילה מכל האיזור, ומתיישבים על עצי האקליפטוס שעל גדת הנחל. לעיתים זה מזכיר את סצנת הציפורים של היצ'קוק...
הקורמורנים מגיעים ארצה במשך חודש נובמבר, ולעיתים גם לאורך דצמבר וינואר.כאן הם מבלים עד האביב. הם יוצאים ללקט אוכל בבריכות הדגים הסמוכות, ושבים ללינת ערב, צובעים את העצים בשחור של כנפיהם ובלבן של הררי הלשלשת שהם מותירים אחריהם.
מי שחושב שהקורמורנים תמיד היו כאן - גם צודק אבל גם טועה: עד שנות החמישים חרפו בארץ קורמורנים רבים, אבל עם ייבוש החולה הם החלו "לבלות" זמן רב בבריכות הדגים. כתוצאה מכך החלה מלחמת חורמה בין מגדלי הדגים לקורמורנים, ורבים מהם (מהקורמורנים!) נהרגו וגורשו. החל משנות השמונים, לאחר עצירת הציד, החלו הקורמורנים לחזור, וחפציבה היא המושבה הגדולה בארץ - עד 10,000 ציפורים. מושבות אחרות יש בנחל שורק, בירקון ובקישון


צילום:דודי הולצמן

אל שפך הנחל
לאחר הביקור באתר חפציבה - נוכל ללכת לאורך הגדה הדרומית של הנחל, לעבור מתחת לכביש החוף ולצעוד לכיוון הים. נעבור ליד חורשת איקליפטוסים, ונמשיך עד לחוף. מולנו מזדקרות הארובות (בימים אלה נבנית הארובה הרביעית) של תחנת הכוח, לתוך הים נשלח מזח הפחם הארוך, אליו פורקות אוניות פחם לתחנה, ולא נופתע אם נראה דייגים ליד השפך, ואולי אפילו אנשים בתוך המים. הסיבה לכך היא שתחנת הכוח משתמשת במי ים לקירור הטורבינות, והמים מוזרמים חזרה אל השפך בטמפרטורות גבוהות. נוצר מין "ג'קוזי" שמושך אליו דגים, דייגים ופה ושם גם מתרחצים. לאורך השביל - פרגולות לצל, מזרקה, גינון ושבילי טיול. לאחרונה נצפו שם גם מספר כרישים.
אל שפך הנחל אפשר להגיע גם משכונת גבעת אולגה.

 צילום:יובל וייצמן

מצבת אבשלום פיינברג
האיש המיוחד והסוער, שזכה גם לתיאור מרתק בספרה של נאוה מקמל-עתיר, "אות מאבשלום", בן למייסדי חדרה, היה הרוח החיה מאחורי הקמת ארגון "ניל"י". הארגון עסק בריגול ופעילות למען הצבא הבריטי שניסה לכבוש את הארץ מידי הטורקים. ראשי הישוב היהודי חששו לגורלם אם תיתפס הרשת בידי השלטון הטורקי, ולכן רבים מהם נידו את אנשי ניל"י ולא תמכו בהם. ב-1917 יצא אבשלום דרך קווי הטורקים וניסה להסתנן למצרים שהייתה בשליטה בריטית. הוא נהרג בדרך, ומקום קבורתו לא נודע במשך שנים. בשנות החמישים הוקם גלעד לזכרו מדרום לחדרה. רק ב-1967, עם כיבוש סיני, התגלה עץ דקל שצמח מגלעין תמר שהיה בכיסו, ליד אל-עריש, וכך התגלתה גופתו.

בעקבות עבודות לסלילת כביש חדש, הועתקה המצבה לפארק נחל חדרה, סמוך לשפך.
צילום:ד"ר אבישי טייכר


מבט ארכיטקטוני וביקורתי על האנדרטה והעתקתה תוכלו לקרוא באתרו של מיכאל יעקבסון.

לאחרונה נחנכה אנדרטה לזכר נחום הימן בשפך הנחל, המלחין הנפלא שהלחין גם את "חופים" של נתן יונתן.

מי שחושב שאין בחדרה עצמה מה לאכול, יוכל לקרוא כאן שיש בכל זאת כמה מקומות, וחלקם אף שומרים על הקשר בין העיר להיסטוריה שלה.

עוד על חדרה בפוסט שמוקדש לאתרי העיר: טיול בחדרה - בין אתרי התיישבות וטבע ובפוסט על הפריחה בסביבה: פרחים בחצר האחורית - כלניות ופריחת חורף במועצה האיזורית מנשה

"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז