יום חמישי, 14 במרץ 2013

"קצר פה כל כך האביב" - בין שלום ובין מלחמה בנהריים, גשר ומנחמיה

צילום:דודי הולצמן

האביב מגיע לעמק הירדן לזמן קצר מאוד; בסוף החורף עוטות הגבעות "פלומה" ירוקה למשך חודש עד חודשיים. השרבים שמגיעים לכאן מוקדם, גורמים לכל האיזור להצהיב כבר בחודש אפריל. רגע לפני שהכל מצהיב, השבוע נטייל לאורך הירדן, בין אתרי התיישבות, בין שלום למלחמה, ונזכור את הטרגדיה שהתרחשה כאן לפני 16 שנים ב"אי השלום".

הטיול שלנו הוא לאורך כביש 90, בין בית שאן לכינרת. ניסע צפונה לאורך הכביש כ-17 ק"מ עד קיבוץ גשר, שעמד בפני הצבא העיראקי בגבורה ב-1948, נמשיך מכאן עוד כמה קילומטרים צפונה, לכיוון אי השלום וקיבוץ אשדות יעקב, נצפה על תחנת הכוח בנהריים ונסיים במושבה מנחמיה.

פנחס רוטנברג, מהנדס יהודי מרוסיה, חלם בעלותו לארץ לספק לה חשמל, והיעד שבחר היה נקודת המפגש בין נהרות הירדן והירמוך, על הגבול בין ארץ ישראל לעבר הירדן. הוא הפעיל את כל קשריו, רכש קרקע וקיבל זכיון מהשלטון הבריטי. ב-1932 קרם חזונו עור וגידים, ותחנת הכוח הפועלת בכוח הידרואלקטרי התחילה לפעול, ולספק חשמל. התחנה פעלה עד 1948, וסיפקה חשמל לעבר הירדן ולארץ ישראל, ועבדו בה יהודים וערבים. חלק מהמבנים הוקמו בשטח ממלכת עבר הירדן, בצמד ישובים בשם "תל אור" (לפקידים) ו"נהריים" (לפועלים), שהקימה חברת החשמל. התחנה שינתה את תוואי הנהרות כדי ליצור מפל להנעת הטורבינות, ויצרה "אי" בין פיתולי הירמוך והירדן. 


1948: תחנת כוח במלחמה
הקשרים הטובים של אנשי התחנה, שישבו על שטח ירדני, איפשרו משא ומתן חשאי ופגישות בין גולדה מאיר לבין המלך עבדאללה. הפגישות לא הניבו פרי, ועם הכרזת העצמאות נכנס הלגיון לתל-אור, הציב אולטימטום לתושבי המקום, ורובם עזבו. הנשארים נלקחו בשבי ושוחררו רק לאחר תשעה חודשים. תחנת הכוח שבתה מפעולה, והישוב נהרס.

הקרב על גשר
לאחר כיבוש תחנת הכוח, פרץ הצבא העיראקי (שסייע ללגיון הירדני) מערבה, והגיע עד לפאתי קיבוץ גשר. קיבוץ גשר נוסד בשנת 1939, על ידי עולים מגרמניה, באתר בעל חשיבות גאופוליטית-היסטורית – בנקודת מעבר מארץ ישראל המערבית למזרחית. כאן היה גשר רומי (שעבר שינויים לאורך הדורות), גשר של מסילת הרכבת הטורקית, וגשר הכביש בין טבריה לבית שאן. זו הסיבה שגשר היה הישוב הראשון שהותקף על ידי צבא ערבי סדיר אחרי הכרזת העצמאות.

במהלך ההפגזות נחרב הישוב כליל, פרט לבונקר הפיקוד. הנשים והילדים פונו מהמשק בחשאי, והגברים נותרו לעמוד על המשמר. בסופו של דבר, הדפו את הפולשים, והמשק נבנה מחדש, מעט מערבה מאתר הקרב. הבונקר שוחזר, ומהווה אתר לאומי. היום מציע הקיבוץ "קומפלקס תיירותי" שכולל סיור אל הגשרים העתיקים, רחבת תצפית על נהריים, טיילת על הירדן – ומעל לכל – שחזור אתר גשר הישנה, הבונקר בו התבצרו החברים במאבקם מול הפולש העיראקי. הגישה ל"גשר הישנה" היא מכביש 90, מול הכניסה לקיבוץ גשר ה"חדש".

 
משטרת גשר. צילום:Hanay

לאחר נטישת התחנה, הפיקה כל מדינה (ירדן וישראל) את החשמל בכוחות עצמה, מדלקים נוזלים ומוצקים. החל בשנות השישים, הזרימה בנהרות (הירדן והירמוך) פחתה משמעותית בגלל הצורך במים: ישראל הקימה את המוביל הארצי השואב מים מהכינרת, והירדנים את תעלת הע’ור, המנצלת את מי הירמוך. מדי כמה שנים, כשיש גל גשמים גדול חזק, מחדש המקום את ימיו כקדם, והזרזיף הזורם כיום הופך שוב לנהר גועש ולמפל סוער. 

ימי הקטיושות
סוף שנות הששים היו שנים של אש בעמק הירדן. מחבלים פלסטינים התמקמו בעמק הירדן הירדני, ובהרים שמעליו, וירו טילי קטיושה, פגזים וירי מנשק קל על הישובים החקלאיים היהודיים, וגם על העיר בית שאן. מי שנוסע לאורך כביש 90 יוכל לראות פה ושם מחסות מפני הפגזות, ועמודי חשמל מבוטנים נגד פיצוץ. השקט שב למקום רק כאשר המלך חוסיין דיכא את הפלסטינים ב-1970.

שלום עם ירדן
בהסכם השלום עם ירדן, ב-1994, הוחלט ששטח נהריים יועבר לידי ירדן, אך יופעל על ידי ישראל, ולא יהיה צורך בדרכונים להיכנס אליו. השלום אפשר להגיע קרוב לתחנה ההרוסה, לראות את נהר הירדן ואת הרי גלעד באופן חופשי. את האתר הפעילו חברי קיבוץ אשדות יעקב, כאטרקציה מרכזית בעמק הירדן וכסמל לשלום בין שתי המדינות, עד בוקר אביבי אחד בשנת 1997.

רצח שבע הבנות
אתר אי השלום הפך חיש-מהר לאתר תיירות מבוקש. ב-13 במרץ 1997 יצאה לבקר בו קבוצת בנות מבית הספר הדתי אמי"ת בבית שמש. חייל ירדני פתח עליהן באש והרג 6 מהן. הפצועות הובאו לבית חולים ירדני, שם נפטרה פצועה נוספת. הפיגוע גרם להלם ותדהמה, שנתיים וחצי לאחר הסכם השלום עם ירדן, שנחשב להסכם מוצלח וחיובי מבחינת ישראל.
לאחר שהובאו הבנות למנוחות, יצא המלך חוסיין למסע ניחומים, כרע ברך בפני המשפחות והביע את צערו על המקרה. נסו לדמיין כיום מנהיג ערבי מתנצל בצורה כזו על מעשה טרור.
במשך תקופה ארוכה הדירו ישראלים את רגליהם מהאתר. במהלך המשפט של החייל, מוחמד דקאמסה, הביעו רבים מתושבי ירדן תמיכה ברוצח, שנענש לבסוף במאסר עולם.
על הדרך היוצאת מאשדות יעקב ל"אי השלום" הוקם אתר זכרון לזכר הבנות. הבנות מונצחות גם בבית שמש עירן ובחולון.

 
צילום:דודי הולצמן

ביקור באתר האי
האתר מחולק לשני חלקים – החלק הישראלי, בו יש מרכז מבקרים ואתר זכרון מטופח בו נערך טקס מדי שנה, והחלק הירדני. הכניסה לחלק הירדני, בו רואים את הבריכות ואת התחנה בצורה ברורה, היא בתשלום ובסיורים מאורגנים, על ידי קיבוץ אשדות יעקב איחוד. הגישה לאתר היא מצומת מנחמיה שעל כביש 90.
האתר נבנה ביוזמתה של אורנה שמעוני מאשדות יעקב-איחוד. היא זו שהקימה את "בית אייל", באשדות יעקב, מרכז שחייה וספורט מותאם לנכים. המקום נבנה לזכר בנה לזכר בנה אייל שנפל בלבנון, ולאחרונה נוסף לו אתר הנצחה לכל נופלי לבנון בכל הזמנים, מכ"ד יורדי הסירה ועד למלחמת לבנון השניה.


מנחמיה
תחנת הכוח והקיבוצים לא היו הישובים היהודיים הראשונים באיזור זה. קדמה להם המושבה הקטנה מנחמיה (הוקמה בשם "מלחמיה", ושמה שונה, על שם אביו של הנציב העליון סמואל). הקימו אותה ב-1901 בני מושבות ותיקות יותר. הם סבלו שנים ארוכות מבדידות, מתנאים קשים והסתמכו זמן רב על עזרת המוסדות המיישבים. חלק מהמתיישבים הראשונים עבדו בכריית גבס, במחצבה בה עבדו גם ראשוני המתיישבים בקיבוצי האיזור.
בתחילת שנות החמישים נוספו לישוב עולים חדשים, ולפני כ-20 שנה שוקמו שני מבנים היסטוריים במושבה – בית ראשונים ובית הרופא.
 
בית הרופא במנחמיה. צילום:עדיאל לו
חדר טיפת חלב בבית הרופא במנחמיה. צילום:אודי הילמן

יער מנחמיה
מצפון למנחמיה, על מרדות רכס יבניאל, ניטעו בשנות השלושים עצי אקליפטוס ממינים שונים, שמהם חשבו להכין פחמים וגדרות. הנסיון לא עלה יפה, ובשנות השישים נטעה קק"ל ביער מינים נוספים, בעיקר אורנים. היער נקרא על שם לוי אשכול לאחר מותו, וממנו אפשר לראות את הכינרת (בזוית פחות מוכרת) ואת קבוצת דגניה, שלוי אשכול היה בין חבריה. הדרך העולה ביער מחברת את מנחמיה ליבניאל, ולאורכה פינות תצפית מקסימות ולא מוכרות אל בקעת כינרות.

הרבה שמות למקום אחד. בצרפתית - בלוואר (Belvoir), שמשמעותו בעברית - יפה נוף; בערבית - כווכב אל הווא (ובעברית כוכב הרוחות); בעברית כוכב הירדן.
האתר (גן לאומי מוסדר) נמצא 550 מטר מעל עמק הירדן שלמרגלותיו, צופה על דרום הכינרת והרי גלעד, ובזכות גובהו היחסי - שטוף רוחות יבשות.
עיקר פרסומו של המקום הוא בזכות המבצר הצלבני המרשים שנבנה שם, על חורבות ישוב יהודי קדום. המבצר נבנה במאה ב-12, ומהווה אחת הדוגמאות השלמות והאופייניות ביותר של האדריכלות הצלבנית. חשיבותו האסטרטגית של המקום היתה בשליטתו על הדרכים המובילות מעבר הירדן המזרחי למערבי דרך עמק הירדן.
לאחר מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין לצלאח א-דין ב-1187, החזיק המבצר שנתיים עד שנכנע, לאחר כמה עשרות שנים נהרס המבצר בחלקו על ידי המוסלמים, כדי שלא ישמש בסיס להשתלטות מחודשת של הצלבנים, ונותר הרוס עד למאה העשרים.
 
בשנות השישים המקום נחפר על ידי הארכיאולוג מאיר בן-דב, והפך לאתר משוקם וגן לאומי. מתאים מאוד לילדים חובבי טירות, מבצרים ואבירים.

 
לצד האתר נבנתה פינת תצפית לזכר רמטכ"ל צה"ל דן שומרון, בן קיבוץ אשדות יעקב שנמצא בעמק שמתחת למבצר.


אחוזת שושנה
ליד המבצר הקים מאיר הר-ציון, אחת הדמויות המיתולוגיות מבין גיבורי ישראל, חווה חקלאית לזכר אחותו שנרצחה בטיול במדבר יהודה, בשטח שהיה שייך אז לממלכת ירדן.
מאיר, שנותר נכה אחרי פציעה בפעולת התגמול, נאבק בבדידות, בקשיי הטבע ובגנבי בקר. הוא מתגורר שם עד היום, ומביע מדי פעם דעות קיצוניות-ימניות.

אתרים נוספים בסביבה:
  • בקיבוץ אפיקים פועלת כלביה להדרכת כלבי נחיה ולגידול כלבים. הם מקיימים בחופשות קייטנות "ילד וכלבו" בו יכולים ילדים להגיע עם הכלב שלהם לקייטנת אילוף ופעילות בנושאי חיות. כמובן שאפשר לבקר במקום ללא קשר
  • ליד כינרת ניתן לבקר ב"מרכבות הירדן" ולטייל טיול נוסטלגי ומוזיקלי בכרכרה לאורך הירדן
  • בחודש מרץ אפשר לשלב ביקור בפריחת האירוסים בגלבוע
  • כתבה מצולמת על החיים בעמק הירדן בשנות השלושים התפרסמה במדור "טיול לעבר" של YNET 

קצר פה כל כך האביב
נתתי לפוסט את השם "קצר פה כל כך האביב", שמתאים אסון הטרגי של שבע הבנות כמו גם לדרך בה הטבע בא לידי ביטוי באיזור זה. בלי קשר לטרגדיה הזו, במלחמת לבנון השניה נפל בנו של הסופר דוד גרוסמן, שכתב לזכרו את השיר "קצר פה כל כך האביב", שהולחן על ידי יהודה פוליקר.




צילום:אילנה שקולניק

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז