יום שבת, 1 ביוני 2013

מלחמה על המים - בין כינרת לעמק החולה

ביוני 1967, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, החל הגבול בין ישראל וסוריה "לבעור". תושבי הישובים באיזור לא הופתעו, מבחינתם היה זה שיאה של "המלחמה על המים" שהתחוללה בין השנים 1964-1967.
צילום:דודי הולצמן

עם תום מלחמת העצמאות, בשנת 1949, חתמו ישראל וסוריה על הסכם שביתת נשק, שהיה מבוסס על קו הגבול הבינלאומי בין אזורי המנדט הבריטי למנדט הצרפתי. כחלק מההסכם, ישראל הסכימה לכך שחלקים משטחה הריבוני יישארו מפורזים, ביניהם שטחים חשובים כמו חמת גדר, הגדה המזרחית של הירדן וגם חלקים מרמת הבניאס. הסורים פירשו "שטח מפורז" כ"שטח הפקר", ישראל הניחה כמובן שמדובר בשטח ישראלי ללא נוכחות צבא, אך שאפשר כמובן להתיישב בו.

לאורך השנים מנעו הסורים מחקלאים וחיילים ישראלים להיכנס אליו, ולעתים השתלטו עליו בכוח. מדובר בשטח ברוחב של מאות מטרים בודדים, אך הוא בעל חשיבות רבה. אמנם כל הכינרת הוחזקה בידי ישראל, כולל קו החוף המזרחי, אך בפועל, הסורים לא אפשרו לישראלים לשוט במקום וירו על דייגים שהתקרבו לחוף. כך גם בחלק מרצועת המעיינות שלאורך הגולן המערבי. 
ב-1954 ישראל רצתה לנצל את מי הירדן, ולשאוב אותם מגשר בנות יעקב, כדי להזרימם דרומה בכוח הגרביטציה. סוריה התנגדה לכך, וישראל החליטה לוותר, ולבנות את המוביל הארצי: שאיבה יקרה של מי הכינרת מעומק של 212 מטר מתחת לפני הים, והזרמתם לנגב. המוביל הארצי נחנך ב-1964

כשישראל החלה לבנותו מחופה המערבי והמוגן-יחסית של הכינרת, ניסו הסורים ביחד עם לבנון, להשתלט על מקורות הירדן ולהטות את זרימתם. הסורים בנו תעלה שתטה את מי הבניאס, לבנון - את מי החצבאני, הכל - כדי למנוע את זרימת המים במוביל הארצי ולייבש את הכינרת. הניסיונות סוכלו על ידי צה"ל, ובמקביל, החליטו לנצל את כל חלקות האדמה שבתחום השטח המפורז, עד קו הגבול. התגובה הסורית היתה אש על ישובי עמק החולה ועל החקלאים בשדות. דור של ילדים גדל במקלטים וספג הפגזות קשות עד הרס קשה בכל הישובים.

 
קרדיט:מרכז מידע גליל עליון
 
מדי כמה שבועות היה "סבב" של ירי - טרקטור ישראלי מעבד אדמה - הסורים יורים - צה"ל מגיב - הסורים מפגיזים ישובים - צה"ל מגיב חזק יותר וחוזר חלילה.
המתח הגיע לשיאו באפריל 1967, כשצה"ל הפיל שבעה מטוסים סוריים בקרב אויר שהתפתח כתוצאה מיום קרב כזה.

מלחמת ששת הימים שמה קץ למצב והשקט הגיע לאזור. התקופה שבין האביב לקיץ מתאימה מאין כמוה לטיול באתרים אלה, המשלבים מורשת קרב, נופים ומים, הרבה מים
נתחיל את הטיול בכביש 92, שיוצא מצמח מזרחה. מעט מצפון לצומת האון נמצא הקיבוץ תל קציר. 

צילום:בן הרצברג

נזכור אותו כשנראה אותו מלמעלה, מצומת האון נפנה בכביש 98 לכיוון חמת גדר
לחמת גדר היסטוריה ארוכה והוא אתר מרחצאות ועתיקות. יזם בשם זאב ספיר הקים שם מלון שפעל עד 1948 ואירח ישראלים, בריטים, סורים וירדנים. במלחמת העצמאות השתלטו הסורים על המקום, ובהתאם להסכמי שביתת הנשק היו אמורים להשיב אותו לישראל. ב-1951 יצאה קבוצת שוטרים ישראלים לאתר, והם הותקפו על ידי צבא סורי. שבעה נהרגו, ואחד נפל בשבי. מאז לא מימשה ישראל את ריבונותה במקום עד 1967. ישראל שבה למקום אחרי מלחמת ששת הימים, ומאז הוא אתר תיירות פופולרי.
סיפור נפילתם של שבעת השוטרים לא זכה לאזכור ראוי. רק לאחרונה הוקמה אנדרטה לזכרם.

צילום:אבישי טייכר

מחמת גדר נטפס בכביש 98 המאוד-מפותל, כשבכל פניה מתגלה לנו פיסה אחרת של הכינרת ועמק הירמוך. לאחרונה נחנך מצפור על חמת גדר בתוך מוצב נטוש. הכביש יעלה אותנו מגובה של -200 לגובה של +300 על פני מרחק קצר. מכאן הוא ממשיך צפונה, וממנו פניות לישובים מבוא חמה, כפר חרוב ואפיק, ששוכנים על המצוק של הגולן. אלו נקודות תצפית מדהימות, ממצוק של כ-500 מטרים, אך לא תמיד היה כאן כה שלו ופסטורלי: מכאן ירו הסורים ממוצביהם אל ישובי עמק הירדן, בעיקר אל תל קציר והאון. קיבוץ תל קציר תיעד חלק מההיסטוריה שלו כאן.
בקיבוץ אפיק, שנבנה על הכפר הסורי פיק, נמצא בניין (שמור בשולי הקיבוץ) ששימש כמועדון לבילוי ושתיה עבור הקצינים הסוריים. במקום נמצאה גם מפה ובה תוכניות לכיבוש הישובים עין גב, האון ותל קציר.
נרד מדרום הגולן לכינרת בכביש 789 בנוף עוצר נשימה, ונתחבר שוב לכביש 92. נמשיך בכביש צפונה, עד לפניה למעלה גמלא. מול הפניה נראה שלט חום שיפנה אותנו שמאלה ל"שפך דליות" הוא המג’רסה. נוסעים כ-2 ק"מ בדרך משובשת, עד שמגיעים לשמורה. יש להצטייד בבגדי-ים כדי להיכנס לתוך הנחל, שהוא למעשה השפך של נחל דליות שיורד מרמת הגולן. הנחל נעשה צר או רחב בהתאם לתוואי, ועומקו משתנה לאורך השנה. עמוק באביב ורדוד בסתיו.
יש לקחת בחשבון את גובה הילדים, ולצייד אותם בגלגלי הצלה במידת הצורך, עומק המים מגיע למטר אחד, ובסוף הקיץ - פחות. ההליכה והשחייה במים הקרירים מרעננת בעיקר בימי הקיץ, כשהטמפרטורה בחוץ נושקת ל-40 מעלות. פה ושם אפשר לראות צב מים משתזף, עופות מים שונים, ושפיריות רבות. ההליכה מסתיימת אחרי כמה מאות מטרים, משום שהשטח הופך לשמורה סגורה, שמשמשת אתר הטלה של דגי אמנון. מכאן נעלה אל השביל המקביל, ונחזור לרכב (אפשר גם לחזור באותה דרך שהגענו, דרך המים).
 
מצפון למג’רסה, אתר דומה, גדול, עמוק ונדרש בו מעבר בריכות בשחיה כדי לעבור את המסלול. זוהי  לגונת הזאכי -  הוא שפך נחל המשושים לכינרת. 

תל מוטילה
נמשיך להקיף את הכינרת, נחצה את הירדן, ונפנה למושב אלמגור. המושב קם בנקודה בה היתה היאחזות נח"ל, ובתחילת שנות החמישים אירע כאן אחד הקרבות העקובים מדם והנשכחים בתולדות המדינה: הסורים ניסו להתקדם אל השטח שמצפון לכינרת, ולמעשה השתלטו עליו. גדוד של גולני, מורכב מעולים חדשים, יצא ללחום בהם, ובקרב (בפיקוד רחבעם זאבי) נהרגו 41 חיילי צה"ל, ו-70 נפצעו, ורק בסיוע חיל האויר הונסו הסורים. כשנגיע למקום נבין את חשיבותו האסטרטגית - הוא שולט על כל צפון הכינרת ורמת כורזים, שטח מפורז באותם ימים.
בשנת 2000 הוקמה במקום אנדרטה לזכר הנופלים. 
 
צילום:אבישי טייכר

שפך הירדן

נחזור לכביש הסובב את הכינרת, ניסע מזרחה, ונפנה צפונה, לכביש 888 לכיוון חד-נס ובית המכס העליון.
לאחר נסיעה קצרה, נוכל לפנות לפארק הירדן - אתר טבע ונופש שממוקם על שפך הירדן לכינרת. בפארק אפשר לשוט בקייאקים במסלול רגוע (מתאים מגיל 4), ולטייל בין פלגי מים ואתרי עתיקות. השטח של השפך היה שייך לישראל מ-1948, אך גם כאן, עד מלחמת ששת הימים לא נתנו הסורים להגיע אליו.


מצפה גדות
נחזור לכביש 808, ניסע צפונה, לכיוון בית המכס העליון. בצומת בית המכס, נפנה שמאלה לכביש 91, ונרד לכיוון גשר בנות יעקב. לפני הירידה הגדולה נפנה ימינה למצפה גדות, בסיס סורי לשעבר, ממנו צפו הסורים והפגיזו את קיבוץ גדות. לאחר מלחמת ששת הימים, כשהגיעו חיילי צה"ל ותושבי גדות המופגזת למוצב, אמר אלוף פיקוד הצפון דאז, דוד אלעזר (דדו) "מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים". את הפסל שניצב במצפה יצר עזרא אוריון, שהיה מפקד יחידה שהשתתפה בקרבות רמת הגולן. הקיבוץ גם זכה להנצחה בשיר המפורסם "ילדה בגדות" (בתי את בוכה או צוחקת).


משמר הירדן
ממצפה גדות נרד לגשר  בנות יעקב, ונעבור לצד המערבי של הירדן. בצומת גדות נבחין בשרידי המושבה משמר הירדן, שהוקמה במקום בשנת 1884 בתחילה כחווה ובשנת 1890 הפכה למושבה. המושבה נכבשה בידי הסורים ב-1948, נהרסה ומגיניה נפלו בשבי הסורי לשנה וחצי. משמר הירדן הוקמה מחדש מערבה ממיקומה המקורי. עד היום נטוש ויכוח אם המושבה, שהיתה חלק מהימין הפוליטי (משקי בית"ר) זכתה לסיוע הראוי בזמן המלחמה. כיום יש במקום אנדרטה לזכר 14 הנופלים בקרב על המקום. 
 
צילום:אבישי טייכר

כביש מע"ץ
נמשיך, פונים ימינה לכביש 918, אחד הכבישים היפים בארץ, שנקרא גם "כביש מע"ץ. לאורך כ-15 ק"מ, משני צדדיו, ניטעו עצי אקליפטוס, שנועדו להסתיר את תנועת כלי הרכב מהסורים שישבו על רמת הגולן. הנוסעים בכביש מרגישים כמו במנהרה או ג’ונגל.
בתחילת הדרך, עוברים ליד אתר הרפטינג על נהר הירדן, ממנו אפשר לשוט במסלולים שונים באורכים שונים מהקל והקצר ביותר ועד למסע סוער שסופו בכינרת.
צפונה משם, ממשיך הכביש ועובר לגדה המזרחית של הירדן. נמשיך עד ל"גשר הפקק", שנמצא במקום בו חסם "פקק" בזלת את המים ויצר את ביצת החולה. עם יבוש החולה, פוצץ ה"פקק" והמים זרמו אל הירדן ההררי. השם הרשמי של הגשר הוא פשוט גשר ש"ן, ראשי תיבות של שביתת נשק.
מצפון לגשר הפקק, בין האקליפטוסים, מוליכה הדרך לחניון דרדרה (אשמורה), על שם ישוב נטוש, קטן ולא ידוע, שעמד בגבורה מול התקפות הסורים במלחמת העצמאות, ננטש (התושבים עברו לקיבוץ אייל), יושב מחדש וננטש שוב. המקום שוקם על ידי קק"ל, יש בו פלג מים זורם, שולחנות וצל.
צילום:אבישי טייכר

עין תינה ועין דבשה
בסיום הכביש ו"מנהרת הברושים" יש עיקול קטן בכביש, בו כניסה לדרך עפר משובשת מאוד שפונה ימינה. בימי שבת ובחופש הגדול תבחינו באוטובוסים וגזלן או שניים שחונים בצדי הדרך. סעו בדרך בזהירות עד לחניון האקליפטוסים. משמאל, על ההר, אפשר להבחין בכתם ירוק גדול, הנביעה של עין תינה, אליה נגיע בקרוב. אפשר לשבת בחורשה (המתוחזקת על ידי ילדי האזור), וטיפ קטן, שבו על צינור המים ותרגישו כמה הוא קריר ונעים - דרך נהדרת לשבור את החום.  מחורשת האקליפטוסים נלך מזרחה, בתוך בריכות מים קרירות, מוקפות שיחי פטל ועצי תאנה. מגיעים לנקודת פיצול בה ניתן ללכת ימינה בשביל שעולה עד למפל ולבריכה, או ללכת בתוך זרם המים (טיפוס חלק וקצת מסוכן!). בסופם של שני המסלולים מגיעים לאותה הנקודה, מפל הזורם מתוך צינור (הצינור קולט את מי המעיין שנמצא למעלה), בזרם עז וקריר. ממרומי המפל אפשר לראות את שדות עמק החולה המושקים במי המעיין הזה, ואת חורשת האקליפטוסים, שם מחכה לנו הרכב.

מצפון לעין תינה ניתן לבקר במעיין קטן נוסף, עין דבשה (טחונת אל דרבשיה), ובו טחנת קמח עתיקה שהונעה בכוח מי המעיין הזורמים מהגולן. גם כאן אפשר ללכת ולטפס בתוך פלגי המים.
לאורך המצוק המערבי של הגולן יש מעיינות נוספים, כמו עין חמדל ועין שוח, אך לרובם ניתן להגיע ברגל או ברכב שטח בלבד. חשוב לזכור - עד 1967 המעיינות היו בריבונות ישראל, אך כמעט ללא גישה, בגלל התנגדות הסורים. בין המעיינות יש שדות מוקשים, ולכן יש ללכת רק בשבילים המוסדרים.

מכאן אפשר להמשיך צפונה לאתרי הקייאקים בבית הלל ובכפר בלום, ושמורות הטבע עתירות המים של מקורות הירדן - בניאס, דן, וחצבאני (נחל שניר)

צילום:דודי הולצמן


עוד כמה דברים מעניינים:

"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז