יום שישי, 26 בדצמבר 2014

בעקבות האירוס האבוד: דרך נוף כרמל וחורבת חרמש

 
צילום:דודי הולצמן

בין הפרחים היפים בארץ, יש כאלו שהפכו מכמעט-נכחדים לנפוצים ומוכרים, בעיקר בגלל החוק המוצלח לשמירה על פרחי בר.
קל מאוד לדעת איפה יש משטחי רקפות, כלניות או תורמוסים. גם אירוסי ההיכל והחלמוניות בנגב ובגולן זוכים למבקרים רבים.
אך יש כמה צמחים שפורחים במספר מוגבל של מקומות וקשה לראות אותם, למרות שהם יפים ומרשימים.
הפעם נצא לחפש את אירוס הסרגל, האירוס הראשון הפורח בחורף, שפורח במקומות מוגבלים מאוד בארץ.
המקום הטוב ביותר לחפש אותו הוא דרום הכרמל, וכבונוס, נוכל לראות נוף יפה, נרקיסים, רקפות ומערות.
את הטיול נתחיל ליד תחנת הדלק שמצפון לצומת אלייקים

מערות חרמש וחניון הרקפות
ממש ליד תחנת הדלק יוצאת דרך עפר מזרחה. לאחר נסיעה קצרה בתוך היער, נגיע לחניון מטיילים מסודר.
מהחניון יוצא שביל אדום למערות חרמש. אלו הן מערות קבורה מהמאות 3-8, ואפשר להיכנס לתוכן. השביל ממשיך, בין המוני נרקיסים ומעט כרכומים (בדצמבר בעיקר, אך גם לתוך ינואר), מתפתל בתוך החורש ומגיע לעוד קבוצה של מערות. מכאן הוא חוזר אל דרך העפר הראשית שבה נסענו, לתוך משטחי ענק של רקפות (בינואר ובפברואר).

צילום:דודי הולצמן
 
צילום:דודי הולצמן

לחפש את האירוס
אפשר לעצור בחניון לפיקניק, ואפשר להמשיך עם השביל האדום צפונה, תוך חציית הדרך הראשית כמה פעמים.
מימיננו עמוד חשמל גדול. כדאי בהחלט לטפס לכיוונו, לתצפית מרשימה אל יקנעם ועמק יזרעאל. כאן כדאי להסתובב בשטח ולחפש את הפרח הכחול המקסים של אירוס הסרגל, שנקרא כך בגלל שעליו ישרים כסרגל. זה המקום לתת לילדים מטלות לחיפוש הפרחים, הם ישמחו ויתלהבו.

 
צילום:דודי הולצמן
מכאן נמשיך ונטפס (אפשר גם ברכב) אל מצפה המוחרקה: חורשה עם ספסלים לפיקניק, טובלים בהרבה פריחה (גם של אירוס הסרגל, אבל גם רקפות וכלניות), ונראה את המוחרקה "מלמטה".


אתרי פריחה נוספים של אירוס הסרגל - כאן.
וגם כאן, ברמות מנשה.

דרך נוף כרמלעוד מסלול באיזור, למי שמחפש עוד נופים ופריחה: נחזור מהמכלול של חורבת חרמש לכביש הראשי 672
נמשיך בכביש 672 צפונה לכיוון דלית אל כרמל. לאחר כארבעה קילומטרים נפנה בדרך עפר ימינה לדרך ארוכה המכונה "דרך נוף כרמל". הדרך היתה משובשת עד לא מזמן, אך לאחרונה עברו חלקים ממנה שיקום וריבוד, ופרט לימי סערה ואחריהם, היא טובה לכל כלי רכב.
צילום:דודי הולצמן

חלקה הראשון עובר בתוך יער נפלא אופייני לכרמל - אלפי רקפות ופרחי חורף ואביב נוספים, פינות קרירות ואפלוליות לפיקניקים ולשיטוט ביער. לאחר כ-4 ק"מ בהם הדרך מתפתלת בכיוון כללי מזרחה, הנוף "נפתח" לכיוון דרום ומזרח, והדרך פונה בכיוון כללי צפונה. מתחתינו יקנעם, מרחבי עמק יזרעאל, "פארק" פתוח של אלונים ומנזר המוחרקה מלפנים. בחודשי פברואר ומרץ פורחים כאן הקידה, הלוטם, סחלבים, כלניות ועוד. זה המקום למי שרוצה הפסקת פיקניק בשטח שטוף שמש ומואר.
 
צילום:דודי הולצמן

מכאן ממשיכה הדרך ומתחברת למנזר המוחרקה.

מוחרקה
מנזר המוחרקה מתנשא בפינה הדרום מזרחית של הכרמל, והוא זה שקבע בעצם את קדושתו של הכרמל לכמה דתות. המוחרקה (מלשון "אש" ו"חריכה") מזוהה כמקום בו ערך אליהו הנביא "תחרות" עם נביאי הבעל, ניצח בה והאדיר את שם אלוהי ישראל. בעקבות זאת, הפך אליהו קדוש ליהודים, לנוצרים, למוסלמים ולדרוזים. באמצע המאה ה-19 רכשה קבוצה של נזירים כרמליתים את המקום שבו, ככל הנראה, אירע הנס. הכרמליתים הקימו מנזר וכנסיה צנועה, ובחצר פסל צנוע של אליהו. הפסל הוחלף באמצע המאה ה-20, ומה שרואים היום הוא הפסל החדש. נוכל לעלות לגג (בתשלום סמלי) ולצפות אל כל מרחבי עמק יזרעאל, הגליל התחתון, השומרון ואפילו החרמון (בימים בהירים), ולדמות בעיני רוחנו את אליהו רודף אחרי נביאי הבעל אל נחל קישון.
צילום:דודי הולצמן

 ומי שרוצה לקרוא עוד בנושא, מוזמן לפוסט הקודם שלי: הכרמל - הר אחד, חמש דתות

מצפון למוחרקה, על דרך הנוף, יש תצפית נוף נפרדת על העמק, ואנדרטה לזכר טייסי טייסת העמק, משקיפה על המסלול של רמת דוד, ממנו המריאו. מכאן מתחיל גם השביל "מהשומר הראשון לאסטרונאוט הראשון" במורדות הכרמל ובמערב עמק יזרעאל 
 
צילום:ד"ר אבישי טייכר

על טיול בעמק כתבתי בפוסט לקראת חג השבועות.

מי שרוצה, יכול לסיים כאן את ה"טעימה" מדרך נוף כרמל, ולהגיע למוחרקה וסביבתה. אך אפשר להמשיך בדרך, ליד מצפורי נוף לכיוון העמק, הגליל והחרמון - ממזרח לעוספיה ועד לכביש העולה מנשר לכרמל.

לפני 25 שנה השתתפתי בחפירות העיירה היהודית סומקה בכרמל הדרומי. זה היה ישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד, עם בית כנסת, גתות, בורות מים, ומתקני תעשיה ששימשו כנראה להפקת חומרים לעיבוד עורות מצמח אוג הבורסקאים.


הגישה למקום קשה, והוא בתוך שטח אש, אך אפשר להגיע לשם ברכבי שטח, כמובן רק בסופי שבוע. הכניסה היא מול הכניסה לדרך נוף כרמל, ודרושה מפת 1:50,000 להתמצא באיזור.

צילום: רונן אברבנאל

עונת הרקפות, עונת התורמוסים
מסוף ינואר מתרבות הרקפות בכל היערות בארץ. מי שמטייל באיזור יכול לראות את אחד המשטחים הגדולים והמרהיבים (עדיף לא בשבת, עמוס מאוד) ביער הרקפות בגלעד, שמדרום לצומת אלייקים.
מסוף פברואר מתמלאים שולי כביש 672 באלפי תורמוסים כחולים. 
השיא הוא במורד הגבעה ליד בסיס אלייקים (להיכנס לכביש הגישה לבסיס ולהקיפו מדרום), וברמות מנשה. לחובבי משטחי הפריחה הכחולה, כתבתי על כך בשנה שעברה: (הזמן הכחול: בעקבות תורמוס ההרים)

צילום:דודי הולצמן





יום חמישי, 11 בדצמבר 2014

הכרמל - הר אחד, חמש דתות

 
צילום:אודי שטינוול

הכרמל - הר אחד, חמש דתות
בארצות הברית רדופת התקינות הפוליטית, מברכים אנשים זה את זה בדצמבר בברכה "happy holidays" כדי לא להפלות בין יהודים ונוצרים שחוגגים את חנוכה או את חג המולד. גם בארץ, הוחלט, לפני כ-15 שנה, ליצור פסטיבל גדול שנקרא "חג החגים", שכן חנוכה, חג המולד ועיד אל-פיטר נחגגו בתאריכים דומים בראשית שנות ה-2000. חגי הלוח המוסלמי "נודדים" לאורך השנה, ועיד אל-פיטר עבר לקיץ, אבל הפסטיבל ממשיך להתקיים מדי דצמבר, בחיפה.
הבחירה בחיפה היא מתאימה, כי הכרמל מקודש וחשוב, למעשה, לא ל-3 דתות, אלא לחמש - יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים ובהאים.
כבר בימי קדם, עוד לפני שכל הדתות שהזכרנו בכלל קמו, המצרים הקדמונים התפעלו מהכרמל, ודימו אותו לראש גדול של חיה. את קצהו היורד לים הם כינו בשם "אף האיילה". הכרמל, ירוק, גשום ובולט בנוף, קרץ לכל הדתות שקידשו אותו או אתרים מסויימים עליו. אפילו שמו מעיד על חשיבותו - יש מי שחושב שהשם "כרמל" הוא קיצור של "כרם-אל".

מוחרקה
נתחיל את הטיול בנקודה דרומית בכרמל, אך חשובה מאוד לכל הדתות: אתר המוחרקה.
איך מגיעים? ממחלף אלייקים שעל כביש 70 נוסעים צפונה בכביש 672 לכיוון דלית אל כרמל. הכביש עובר בין דוכני פיתה דרוזית, יערות וחניונים, ובכניסה הדרומית לדלית אל-כרמל נפנה ימינה לכביש צר שיוליך אותנו עד לאתר המוחרקה.
אתר המוחרקה בוודאי מוכר לכל מי שהיה כאן בטיול שנתי. מעבר לפסל אליהו, לכנסיה הצנועה ולנוף המרהיב מגג הבניין, זו אולי ה"התחלה" של הכרמל כמקום קדוש: כאן נלחם אליהו בנביאי הבעל, בהצגה תאטרלית שהביאה את פעילותו של אליהו למען עבודת אלוהים ונגד עבודה זרה - לשיא:לאחר 3 שנות בצורת כעונש על עבודת הבעל, אליהו מזמין את המלך אחאב ואת נביאי הבעל שלו למעין דו-קרב על הכרמל:
"וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל" (מלכים א י"ח 19). 
כל צד יבנה מזבח לאל "שלו", עם עצים ופר לעולה, אך לא יצית אש. האל שידליק את האש הוא האל האמיתי. נביאי הבעל קראו לאל שלהם במשך שעות, ללא הועיל. אליהו אף מגלה חוש הומור ומבקש שיקראו בקול חזק, אולי הבעל ישן. לאחר שנואשו, שפך אליהו מים על המזבח שלו, התפלל לאלוהי ישראל, ואלוהים לא מאכזב:
"וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה"(מלכים א י"ח 38).

כל הצופים קראן "ה' הוא האלוהים", אליהו שחט את נביאי הבעל בנחל קישון, ועלה אל ראש הכרמל בציפייה לגשם. לאחר המתנה קצרה, הגשם המובטח הגיע.
זה היה רק הראשון בסדרה של ניסים שעשה אליהו, שמצטייר בתנ"ך כנביא קנאי וחדור מטרה.

אליהו קדוש ליהודים, לנוצרים, למוסלמים ולדרוזים. באמצע המאה ה-19 רכשה קבוצה של נזירים כרמליתים את המקום שבו, ככל הנראה, אירע הנס. הם הקימו מנזר וכנסיה צנועה, ובחצר פסל צנוע של אליהו. הפסל הוחלף באמצע המאה ה-20, ומה שרואים היום הוא הפסל החדש.
צילום:ד"ר אבישי טייכר

הנזירים מסבירי פנים וחביבים, ותמורת סכום פעוט נוכל לעלות לגג ולצפות אל כל מרחבי עמק יזרעאל, הגליל התחתון, השומרון ואפילו החרמון, בימים בהירים, ולדמות בעיני רוחנו את אליהו רודף אחרי נביאי הבעל אל נחל קישון.

 צילום:דודי הולצמן

דלית אל-כרמל
נחזור מהמוחרקה לכפר (שהפך לעיר קטנה) הדרוזי הדרומי בעולם. בצומת הכניסה לישוב פועל בימי שבת שוק "רמלה לוד" ססגוני. נמשיך עד מרכז הישוב, שהפך כבר מזמן לשוק עמוס ותוסס עם שפע מסעדות ארוכות-תורים (בעיקר בשבתות). נתעלם מכל המהומה ונפנה לשני אתרים חשובים בישוב: מקאם אבו-אברהים ובית אוליפנט. במרכז הישוב, במקום לפנות ימינה לחיפה, המשיכו ישר לכיוון מרכז הכפר ההיסטורי.
מקאם אבו-אברהים הוא מערך של מקומות תפילה (חילוות) דרוזיים, על מערה בה התפלל אחד מראשוני הנביאים הדרוזים, המכונה אבו-אברהים. רוב המבנה פתוח לביקור. בסמוך, נמצא הבית שבנה האנגלי אוליפנט לעצמו ולאשתו אליס, במאה ה-19, וגר בו עם אשתו ועם מזכירו, נפתלי הרץ אימבר (מחבר ההמנון - התקווה). בבית קיים היום בית יד לבנים שמנציח את חללי הכפר ואת שאר חללי העדה הדרוזית. בחצר הבית אנדרטה ותצפית מערבה, אל מרחבי הכרמל עד לים התיכון


צילום:ד"ר אבישי טייכר
מעוספיה ועד חיפה
כביש 672 ממשיך מדלית אל כרמל לעוספיה. לא ידוע לי על מקומות קדושים שם, אבל עוספיה היא מקום מעניין (ויפה!) גם בזכות העובדה שגרים בו דרוזים, נוצרים, בדואים ואף כמה משפחות יהודיות. בימי קדם היתה עוספיה (או בשמה דאז, חוסיפה) ישוב יהודי, והתגלה בה בית כנסת עתיק ובו רצפת פסיפס עם גלגל מזלות.
בין עוספיה לחיפה, בחלק הגבוה ביותר בכרמל, יש שפע אתרי טבע עליהם כתבתי בעבר. שווה לטייל, בעיקר בתחילת החורף.
ניכנס לעיר חיפה. כביש 672 הופך לשדרות אבא חושי (על שם ראש העיריה המיתולוגי של חיפה, שיצר קשרים ענפים עם הדרוזים ובעצם התחיל את הברית בינם לתנועה הציונית).
 
נחל שיח
אחד היתרונות הגדולים בחיפה הוא שבמרחק קצר משכונות המגורים אפשר להגיע בבת אחת לתוך הטבע. בין הרכסים של שכונות הכרמל יש ואדיות עמוקים ומיוערים. אחד מהם, נחל שיח, ממש מתאים לעניננו: נחל שיח. ממרכז הכרמל, ברחוב לוטוס, ממש מאחורי בית הספר הרצל, יוצא שביל (לעיתים הכניסה אליו לא ברורה) מסומן כחול, שיוביל אותנו באחת לתוך נחל עמוק ומיוער, עם כל מאפייני הטבע -פריחת חצבים, רקפות ושיחי לוטם, הרבה אלונים, ושקט מבורך, צופה אל הים. לאחר הליכה קצרה נגיע לשני מעיינות - עין משוטטים (אפשר לטבול בו) ועין שיח (ממש למטה, קרוב לכביש). בגדות הנחל יש מערות (נעולות), בסלע הלבן. הנזירים הכרמליתים האמינו שבמערות אלו התחבא אליהו הנביא, והקימו במקום תאי התבודדות. לידם יש אתר עתיקות בשם חורבת מנזר, בתוך מבנה חדש יותר (ונעול). בהמשך, הקימה משפחת כיאט הערבית-נוצרית בוסתן עם בריכות ועצי פרי (לא מתוחזק ברובו), צופה אל הים.
מעל הגדה הצפונית נמצאת שכונת כבאביר (יעדנו הבא). השביל שהלכנו בו מסתיים בכביש האחורי של בית הקברות של חיפה, משם אפשר לחזור בתחבורה ציבורית או ברכב נוסף שהשארנו שם, אל הכרמל. מסלול מפורט באתר המצויין של עמית מנדלסון.

אגב, הכרמליתים בחרו בפרח הכרמלית הנאה כסמלם (צורתו כצורת צלב).

 
צילום:דודי הולצמן 

כבאביר
הזכרנו את היהודים, הדרוזים והנוצרים, אך הכרמל חשוב גם למוסלמים. הם רואים באליהו את "הנביא הירוק" (אל ח'אדר), שמוריד מים. אך מכל הקבוצות באסלאם, בחרה קבוצה אחת בכרמל כמרכזה בארץ ישראל - אלו הם האחמדים. האחמדים הם קבוצה מוסלמית שקמה בהודו, שוללת אלימות ולא רואה בג'יהאד האלים כל צורך. הם מקציבים כספים רבים לחינוך ולהפצת תורתם, כולל תרגום הקוראן ליידיש.... הם התיישבו בחיפה, במרומי הכרמל בשכונה בשם כבאביר, בתחילת המאה ה-20. השכונה שוכנת מעל נחל שיח, ומוקפת כיום בשכונות יהודיות. ההגעה אליה הם דרך רחוב קדימה היוצא ממרכז הכרמל. בשכונה יש מסגד מיוחד בעל שני צריחים, ואפשר לבקר בו ללא חשש. נקודת תצפית טובה על המסגד היא גן השעשועים לזכר יפתח שרייר (שנפל במלחמת לבנון השניה) ברחוב רענן, מול בית מס' 28. מכאן נראה את הים, חוף הכרמל, את נחל שיח ואת צריחי המסגדים.

צילום:אלעד זולומונס

הגנים הבהאיים
מכבאביר נחזור לכרמל המרכזי, ונגיע לרחוב יפה נוף, עם הפנורמה המפורסמת של חיפה, צופה על המערך היפהפה של הגנים הבהאיים.
הדת הבהאית התפתחה מהאסלאם השיעי, אך בניגוד אליו היא דת ליברלית, שוחרת שלום ואוהבת יופי ואסתטיקה. אין בה גם מצוות מעשיות קשות ומכאיבות. סעיד עלי-מוחמד, שחי באיראן במאה ה-19 הכריז על עצמו כנביא ושליח האל, שעתיד לבשר על מושיע חדש, וקרא לביטול הג'יהאד, שוויון לנשים ועוד הקלות, שלא מצאו חן בעיני השלטונות הפרסיים שהוציאו אותו להורג. הוא מכונה ה"באב", כלומר השער לאמונה החדשה.
יורשו, מירזא חוסיין עלי המכונה "בהא אללה" (זוהר האל), הוא זה שהכריז על עצמו כמושיע ויצר את הדת הבהאית כדת נפרדת. הוא גורש מאיראן והתיישב בעכו שבארץ ישראל הנידחת של סוף המאה ה-19. לאחר מותו הוא נקבר בעכו. את עצמות ה"באב" שהוסתרו במשך שנים, הצליחו להביא לחיפה, וב-1953 הוקם על קברו המאוזולאום עם כיפת הזהב, המוכר לכולנו. בשנות השמונים החליטו הבהאים (שהפכו בינתיים לדת חובקת עולם עם מיליוני מאמינים) להפוך את חיפה ועכו למרכזם, והשקיעו בהקמת גנים מרהיבים, ובית הצדק העולמי, בו מתנהלים ענייני הדת. כל המבנים האלו הם בתוך מתחם (נחנך ב-2001), מהיפים בארץ, שכולל גנים ובניינים.
כדי לבקר בכל המכלול, צריך להזמין סיור מראש. אפשר לבקר ללא הזמנה מיוחדת בשתי הטרסות העליונות של הגנים, ובכיפת הזהב.
הבהאים בארץ אינם תושבי ישראל, אלא מתנדבים מתחלפים שגרים בבניינים השייכים לדת הבהאית.


 צילום:דודי הולצמן
סטלה מאריס
ממרכז הכרמל סעו דרך רחוב טשרניחובסקי, ומהעיר התחתית בדרך סטלה מאריס.
הנזירים הכרמליתים, שישבו בימי הביניים בנחל שיח, וניסו לרכוש את מערת אליהו, החליטו במאה ה-18 להקים מרכז משלהם על ה"שפיץ" של הכרמל. לאחר רכישת הקרקע, נבנה המקום, ואף שימש כבית חולים לחיילי נפוליאון שחלו בדבר במהלך מסעם לעכו. המסע נכשל, והחולים נרצחו על ידי הצבא הטורקי (כנקמה על רצח חיילים טורקיים על ידי הצרפתים). בסוף המאה ה-19 הציבו הצרפתים צלב לזכרם, על בסיס של פירמידה (לזכר המסע שהתחיל במצרים).
המנזר עצמו נהרס על ידי הטורקים, ונבנה מחדש במאה ה-19.
כנסיית המנזר פתוחה לקהל, קטנה אך מרשימה. יש בה תבליטי זכרון לנזירים שהמרגש והידוע בהם הוא לזכר אדית שטיין. אדית שטיין היתה יהודיה שהמירה את דתה בתחילת המאה ה-20, ובזמן השואה הסתתרה במנזר. הנאצים תפסו אותה, הובילו אותה לאושוויץ, שם היא נספתה. למרות שהיתה נוצריה, ראתה את עצמה חלק מהעם היהודי, והיא הפכה לקדושה ב-1998. הרעיון להציב צלב לזכרה במחנה ההשמדה אושוויץ נגנז בלחץ גורמים יהודיים.
שימו לב בתבליט למגן-דוד ולגדרות התייל של מחנה ההשמדה.
 צילום:ד"ר אבישי טייכר

אם נצא לגן המנזר, נוכל לטייל בו במסלול שמציין את 14 תחנות דרך היסורים, עם תבליטים ונוף מרהיב על הים.
נצא מהמנזר ונחצה את הכביש. נראה את פסל מרים הגדול, שנתרם על ידי ממשלת צ'ילה ונעשה מתותחים שהשתמשו בהם במלחמת האזרחים. מאחוריו, בסיס חיל הים ובו מתקני מכ"ם. כאן היה ארמון הקיץ של השליט עבדאללה פאשא הטורקי, ובימי המנדט - תחנת מכ"ם בריטית, שנועדה גם לגילוי ספינות מעפילים. המקום הותקף בידי הפלמ"ח 3 פעמים.

מכאן נצפה למטה לחוף הכרמל, ואם נלך כמה מטרים מזרחה, נגיע למצפור סן-פרנסיסקו, לכיוון המפרץ והגליל המערבי. כאן גם נמצאת התחנה העליונה של הרכבל שחולף מעל מתקני המוזיאון הימי ומוזיאון ההעפלה וחיל הים (שווים ביקור בפני עצמם)
צילום:דורפמן
מסטלה מאריס יורד שביל לעבר קפלת התבודדות ("הלב הקדוש"), ממש על ה"שפיץ" של הכרמל מעל לים. מכאן יורד השביל למטה אל חוף הים ומגיע עד למערת אליהו.
המערה היתה בשימוש כבר מהתקופה הביזנטית, לפי כתובות שחרותות בה. מימי הביניים החלו יהודים לפקוד את המקום, מתוך אמונה שכאן התבודד אליהו הנביא הבורח מפני אחאב.
תפילה במקום נחשבת מועילה לבעיות נפשיות ולחולי רוח (נהגו להשאיר אותם ללילה במערה, והאמינו שזה ירפא אותם), כמו גם לפרנסה ולזיווג.

צילום:ד"ר אבישי טייכר

ואדי נסנאס
את הטיול נוכל לסיים במקום שמשמש (עדיין?) סוג של דוגמה לדו-קיום בין הדתות - ואדי נסנאס (פירוש השם: נחל הנמיות), בו מציינים את "חג החגים".
הואדי, השוכן בין העיר התחתית להדר הכרמל, היה במשך שנים מוקד החיים של ערביי חיפה, בעיקר הנוצרים. במשך השנים הפכה אוכלוסיתו יותר מוסלמית. בלב השכונה הציורית יש שוק עם דוכני פלאפל מיתולוגיים ועוד מטעמים. בשולי השכונה יש כנסיות, מסגדים והמרכז הקהילתי היהודי-ערבי "בית הגפן". השכונה התפרסמה בספריהם של אמיל חביבי וסמי מיכאל ("חצוצרה בואדי" מתאר סיפור אהבה כמעט בלתי אפשרי בין ערביה נוצריה ליהודי עולה חדש מרוסיה, על רקע הואדי).

צילום:זאב זמיר

פוסטים נוספים בבלוג שלי לטיול בסביבה:
עוד כמה דברים מעניינים:
  • אליהו הנביא, שבמקרא הוא נביא זעם נוקם ונוטר, עבר "מהפך" לאורך הדורות במחשבה היהודית למין סבא חביב שבא ומציל יהודים בעת צרה, משלים מניין ובא לבקר בליל הסדר
  • יש הטוענים שלנפתלי הרץ אימבר ואשתו של אוליפנט היה רומן סודי (בעצם לא כל כך סודי)
  • על דרך טשרניחובסקי, ממזרח לסטלה מאריס, קיים עוד מבנה של המנזר - קפלת תרזה מאווילה, אישה שחיה בספרד (אולי ממוצא יהודי) במאה ה-16 שבעצם "מרדה" בתפקיד הרגיל והכנוע של הנשים. היא הפכה לאשת דת שדגלה במיסטיקה ואקסטזה כחלק מהפולחן
  • תמונות יפות מהבלוג "השמים הכחולים שלי" על טיול בנחל שיח
  • אתר התיירות היפה של העיר חיפה 
  • לעוד טיולים בכרמל באתרו של עמית מנדלסון
  • מסלולי טבע עירוני בחיפה

יום שישי, 21 בנובמבר 2014

אריה בחורף - בעקבות אריק איינשטיין בתל אביב

 
צילום:דודי הולצמן

אריק איינשטיין היה תל אביבי. נולד בעיר, חי בה (בשנותיו האחרונות כמעט ולא יצא ממנה), פעל, שר, הצטלם - ואף נפטר לפני שנה והובא למנוחת עולמים בעירו האהובה.
שנה חלפה מאז מותו, וזה הזמן לטייל בעקבות חלק מתחנות החיים והיצירה שלו. אפשר לעשות את הדרך ברגל, באופניים (שאפשר לשכור בנקל בתחנות "תל אופן" ברחבי העיר), או לשלב הליכה ברגל עם נסיעה בתחבורה ציבורית.

נתחיל את הטיול בבית בו נולד - רחוב גורדון 31, בית צנוע למדי, שנבנה בתל אביב בשנות השלושים, בסגנון הבינלאומי ("באוהאוס"). בבית גרה משפחתו (אביו היה שחקן ואמו עקרת בית), בסביבה שבה גרו רבים מהאומנים והשחקנים בתל אביב.
 
צילום:דודי הולצמן
 
אריק היה קשור מאוד להוריו והביע את הגעגוע אליהם ואל תל אביב של פעם בשיר "מאז שהלכת אבא".
ברחוב גורדון נצעד מזרחה ונפנה לרחוב דיזנגוף ימינה. בבית מספר 117 שוכן עד היום בית הקפה המיתולוגי "כסית" בו ישבו אנשי האומנות וה"בוהמה" של תל אביב. אריק איינשטיין היה גם הוא מהקבועים בבית הקפה. אריק הזכיר את קפה "כסית" ואת הבעלים חצקל ומשה איש-כסית, בשיר "סן פרנסיסקו על המים". עוד דרומה, בפינת רחוב פרישמן קיים "פסז' הוד", בו היה התאטרון הקאמרי ומשרדי אמרגנים. מי שזוכר סצנות מהסרט "לול" בו השתתף אריק - בוודאי יזהה את המקום, שהיה עד לאירועים הסוערים של חיי הבוהמה בשנות השבעים.
ממש סמוך לכאן, בפינת הרחובות פרישמן וריינס, אירעה ב-1982 תאונה בה נפצע אריק קשה, תאונה ששינתה את חייו הפכה אותו ליותר "מסתגר" ומופנם.
מפסז' הוד נלך לאורך הרחובות הכל-כך תל אביביים שסובבים את כיכר דיזנגוף - פרישמן, פרוג, בן עמי, גנסין וחובבי ציון. ברחוב חובבי ציון התגורר אריק במשך שנים רבות, בבית מס' 40 (ליד רחוב דרויאנוב), וממנו מיעט לצאת להופעות בשנים האחרונות.
נדמה שהשיר שכתב "אוהב להיות בבית" ממחיש יותר מכל את הצניעות והרצון של אריק להשאר בבית שנראה כל כך שונה ממגדלי הפאר שבהם גרים אמנים צעירים יותר וותיקים פחות.
מול הבית נאספו אנשים אחר מותו, הדליקו נרות, ולאחר מכן נבנתה שם אנדרטה צנועה.
*** האנדרטה הוסרה לאחרונה בגלל הפרעתה להולכי רגל ***

צילום:דודי הולצמן

מכאן קצרה הדרך לבית הקברות טרומפלדור, בו קבור אריק איינשטיין. נמשיך ברחוב חובבי ציון עד פינת טרומפלדור, נפנה שמאלה ונגיע לבית הקברות.
בית הקברות הוקם ב-1903, עוד לפני שהעיר תל אביב הוקמה: ביפו פרצה מגפה, ונאסר לקבור את המתים בתוך העיר. לצורך זה הוקם הרחק מצפון לעיר בית קברות נידח ומבודד, ובו נקברו קרבנות המגפה. כדי לעצור את המגפה אף נערכה חתונת יתום ויתומה בבית הקברות (סגולה בדוקה ומנוסה לעצירת מגפות). מאז הפך בית הקברות למקום קבורה עיקרי בתל אביב, ובו נקברו כל האנשים החשובים בעיר - דיזינגוף, ביאליק, שרת, טשרניחובסקי ועוד רבים וטובים.
כאן נטמן גם אריק איינשטיין לפני שנה.
 צילום:ד"ר אבישי טייכר

נצא לרחוב טרומפלדור ונפנה בו מזרחה עד סופו. משם ימינה לרחוב טשרניחובסקי, עד לפינת רחוב המכבי.
כאן עמד מגרש הכדורסל הישן של מכבי תל אביב, בו נהג אריק להתאמן בכדורסל (למרות שהיה אוהד מושבע של הפועל תל אביב!), ובו צולמו רבות מהסצנות של הסרט "עיניים גדולות". כיום יש במקום מגרש חניה, שאולי יהפוך לפארק ואולי למגדלים.  

על המקום הזה כתב אריק את השיר "מכבי הישן"  


רחוב מכבי יוצא לכיוון רחוב המלך ג'ורג', וממש מולו שתי הסמטאות "פלונית" ו"אלמונית", שהונצחו בתקליט הילדים "הייתי פעם ילד" של אריק.
 צילום:ד"ר אבישי טייכר

את הסיפור שמאחורי הסמטאות האלה הזכרתי בפוסט על אתרים אמריקאיים בארץ ישראל

מכאן נדלג (באופניים או בצורה ממונעת) לחוף מציצים, השם ה"רשמי" של חוף שרתון, בצפון תל אביב, ליד הרחובות נורדאו והירקון.


 צילום:אודי שטינוול

כאן צולמו הסצנות הידועות מתוך סרט הפולחן "מציצים" בכיכובם של אריק איינשטיין ואורי זוהר.

לא הרחק משם, ליד הירקון, עמד במשך שנים המגרש המיתולוגי של הפועל תל אביב בכדורסל, אולם אוסישקין. האולם נהרס ב-2007. אוהדי הפועל מחו נגד הריסת האולם, ואף אריק איינשטיין, למרות סלידתו מפעילות ציבור - תמך במאבקם. בכלל, אריק איינשטיין הרבה להזכיר את הפועל תל אביב בשיריו כמו "סע לאט" (א ו-ב), ו"אמרו לו".

 

הירקון עצמו היה חביב גם הוא על אריק, וגם הוא נזכר בשני השירים שלו: "גדות הירקון" ו"שבת בבוקר יום יפה".  
 
צילום:גבי ענתבי

   
וכמובן - הוא היה חבר בשלישיית "גשר הירקון" המפורסמת לצד יהורם גאון ובני אמדורסקי.

לא הרחק מהירקון, ברחוב ז'בוטינסקי, נמצא הבניין החדש של "גימנסיה הרצליה", אולי ההשראה לשיר (המעט שוביניסטי לימינו) "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה".  

וממש בסמוך, ברחוב אבן גבירול, המסעדה החביבה על אריק איינשטיין "כתר המזרח", שאף הונצחה על עטיפת התקליט "יושב על הגדר" משנת 1982. אריק "גילה" את המקום בגלל קרבתו למשרד ההפקות "הגר" ששכן בסמוך.
 צילום:דודי הולצמן

נסיים בנקודה מעט רחוקה מהמסלול, בנמל יפו. שם צולם הקטע המשעשע, שבו מביא אריק לשיאו את יכולתו הקומית - מערכון העולים החדשים מתוך סדרת הטלויזיה "לול". בכל פעם שאני שם, אני מחכה לסירה שממנה ירדו אריק ואורי זוהר.

ועוד:
  • מסתבר שכבר יש טיולים בעקבות אריק, שהחלו להתקיים עוד בחייו ובעיקר לאחר פטירתו, ואף זכו לסיקור בתקשורת
  • פטר וינר מקיבוץ מעוז חיים חורש כל שנה את הדמה למרגלות הגלבוע בדמות מיוחד. במלאת שנה למותו של אריק, הוא יצר את דמותו בשדה חיטה 
  • אריק איינשטיין כבר הונצח בכיכרות ורחובות בערים רבות, מופעי זיכרון בבתי ספר ופארקים (בתמונה - כיכר על שמו באור יהודה)
 צילום:ד"ר אבישי טייכר



יום שישי, 7 בנובמבר 2014

רחובות - מדע, היסטוריה והדרים



 
צילום: דודי הולצמן
 
בשנת 1890 ייסדה קבוצה של עולים מפולין (הקבוצה נקראה '''מנוחה ונחלה''') מושבה בקרקעות שרכשו מהכפר חרבת דוראן, וקראה למקום ''רחובות" על שם הפסוק בבראשית כ"ו 22:
וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ
רחובות היתה מעט שונה ממושבות העליה הראשונה. היא השקיעה יותר בחיי תרבות עברית, וסירבה בתוקף לקבל עזרה מהברון רוטשילד (עד היום אין בעיר רחוב על שמו).
המתיישבים עסקו בגידול גפנים, אך עד מהרה גילו את ענף ההדרים שהפך לאחד הגידולים העיקריים שבו התפארה העיר. הקמת תחנת הרכבת זירזה את התפתחות העיר, ובשנות ה-30 הוקם בה מכון מחקר מדעי, מכון זיו, שהפך למכון וייצמן. כך הפכה רחובות לעיר ההדרים והמדע. מאז הפכה רחובות לעיר גדולה (120 אלף תושבים), קלטה עולים מכל קצווי תבל, ולא כל מה שנבנה באותם ימים – נשמר, וחבל. למרות הכל, יש הרבה מה לראות בעיר, אז נצא לדרך ונתחיל את סיורנו במרכז, בפינת הרחובות הרצל ויעקב.

מרכז העיר – מנוחה ונחלה
נתחיל את הסיור בפינת הרחובות יעקב והרצל. נעלה ברחוב יעקב, ונגלה בין הבתים החדשים (יחסית) שני בתים מאותם ימים – בית דונדיקוב (מס' 32) ובית יוספזון (מס' 20). בבית דונדיקוב היה הפעמון שקרא לתושבי העיר לנוח מעבודה או להתריע על אירוע חשוב, ובו גרו בני משפחת סמילנסקי, ביניהם משה סמילנסקי, אביו של הסופר ס' יזהר. בית דונדיקוב אמור להפוך למוזיאון עירוני בעתיד. ברחוב יעקב מסתתר גן בוטני קטן לצמחי התנ"ך על שם רנה סמילנסקי.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

רחוב יעקב מגיע עד פינת רחוב "מנוחה ונחלה", ובפינה ניצב לו "בית העם", שנבנה ב-1912 והיה שנים רבות מוקד העשיה התרבותית של העיר.
צילום (ישן): gellerj 

לאחרונה שופץ ליד בית העם ״בית האסמים״ של משפחת מקוב.

אם נפנה ברחוב "מנוחה ונחלה" דרומה נגיע לבית הכנסת של המושבה, "אוהל שרה", שנותר פעיל עד היום ומתוחזק היטב.



צילום: gellerj
 
החלק הצפוני של רחוב מנוחה ונחלה זכה לכינוי "רחוב המיליונרים" או "רחוב הקייטנים", והיו בו בתים פרטיים גדולים, שחלקם אף שימשו כמעונות נופש בשנות העשרים. הבתים היפים ביותר הם בית זקס, בית ברוידא ובית סלוצקין, שנראים ממש כארמונות, ונמצאים במספרים 45, 56 ו-58 של הרחוב.

צילום: דודי הולצמן

שעריים
ב-1908 הגיעו למושבה רחובות עולים מתימן, שהתיישבו לאחר מכן בשכונה משלהם מדרום למרכז העיר של היום – שעריים. רוב התושבים שם עבדו כפועלים חקלאיים אצל איכרי רחובות. בשנות העשרים, התיישבו בשכונה הסמוכה (שכונת מרמורק, שקמה כמושב נפרד מרחובות) עולים מתימן שהיו קודם לכן בכינרת וסבלו מגילויי אפליה שגרמו להם לעבור לרחובות.
בהמשך הדרך קלטה רחובות עוד עולים מתימן עם קום המדינה, ואפילו קבוצה קטנה של כמה מאות עולים מתימן בעשורים האחרונים. כיום עדיין ניתן לראות בשעריים מספר בתי כנסת שנוסדו לפני כמעט מאה שנה ובעיקר את בית הכנסת של עולי חידאן (רחוב מנשה קפרא 40-42).
לאחרונה נפתח מרכז מורשת יהדות תימן.

מכון וייצמן
אם נמשיך ברחוב "מנוחה ונחלה" צפונה נגיע עד לפאתי מכון וייצמן. ב-1934 הקים הלורד מרקוס זיו (שהיה לימים בעליה של הרשת "מרקס אנד ספנסר") מכון מחקר מדעי צנוע בצפון העיר רחובות. המכון הלך וגדל, בעיקר בזכות חיים וייצמן שטיפח אותו, ולימים נקרא על שמו. כיום הוא אחד מהמובילים בעולם בתחומי המדע – מחשבים, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ועוד, והחוקרים גרים בחלקם בתוך הקמפוס היפה, בתנאים סביבתיים שמזכירים חלק מהאוניברסיטאות המובילות בחו"ל.
צילום: דודי הולצמן

הכניסה למכון היא מרחוב הרצל.
בתחומי המכון נמצא גן מדע ייחודי, שבו מתקנים אינטראקטיביים שמדמים תופעות מדעיות. מומלץ לילדים!

צילום: דודי הולצמן

פרט למכון וייצמן, התמקמה בעיר רחובות שלוחה של האוניברסיטה העברית שבה לומדים חקלאות ווטרינריה. שני המוסדות הקנו לעיר רחובות את הנופך האקדמי-מדעי.
בשטח המכון ניצבת גם מצבת זכרון לטייס חיים הולצמן, שטס טיסת אימון, וגילה תקלה. הוא הבין שאם ינטוש, המטוס יתרסק מעל מכון וייצמן שהיה מלא אדם, והחליט להתרסק עם המטוס בשטח פתוח ליד המכון. 
גן משחקים על שמו נמצא בגן הבנים בעיר. 


צילום: ד"ר אבישי טייכר
בתוך המכון נבנה גם ביתו של חיים וייצמן. את הבית תכנן הארכיטקט המפורסם אריך מנדלסון, בסגנון הבינלאומי (באוהאוס), וורה וייצמן, רעייתו של חיים וייצמן, עיצבה את פנים הבית.

צילום: יהודית גרעין-כל

הבית נבנה בפאר רב (בעיקר אם נשווה אותו לצריף של בן גוריון...) וכלל ספריה עצומה, בריכה ושפע חדרים.


 צילום: דודי הולצמן  
 

צילום: דודי הולצמן

וייצמן, שהפך לנשיא המדינה הראשון, העדיף את ביתו ברחובות בזמן כהונתו, שכן כבר היה אדם זקן וחולה. כאן, בבית זה, נפטר, ובחצרו נקבר. סיור באחוזת וייצמן יוביל אותנו גם אל מכוניתו המהודרת.

צילום: יהודית גרעין-כל

אתר הפרדסנות על שם מינקוב
ב-1904 נטע האיכר זלמן מינקוב את הפרדס הראשון ברחובות. הוא הקפיד על עבודה עברית, והעסיק את עולי העליה השניה. כאן היה גם בית אריזה פעיל, ובריכת מים. במשך השנים הוזנח האתר, ורק בעשור האחרון, בשיתוף המועצה לשימור אתרים ומשפחת מינקוף, הפך המקום למוזיאון לפרדסנות, והוא מקיים הפעלות לקבוצות, שיתאימו גם לילדים. מתאים מאוד לימים אלה של ראשית החורף.

המוזיאון נמצא מצפון למכון וייצמן.

צילום: יואב דותן

 גבעת הקיבוצים – מכון איילון
מצפון לרחובות ובסמוך לאיזור התעשייה עתירת-הידע, על גבעה (יש שילוט מכביש רחובות – נס-ציונה) הוקם ב-1945 אחד המקומות החשובים ביותר בתולדות המאבק להקמת המדינה – מכון איילון. מדובר במפעל תחמושת תת-קרקעי. על פני השטח היה מחנה תמים של קבוצה שהכשירה את עצמה לחיי קיבוץ, אך מי שנכנס דרך פתח סודי בחדר הכביסה, יכול היה לרדת למרתפים ענקיים ובהם מכונות שייצרו מיליוני כדורים למען ארגון ההגנה.
קיום המקום היה סודי ביותר. העובדים זכו גם למנות של קרינה אולטרה-סגולה כדי שייראו שזופים, כאילו עבדו בחקלאות, והסתירו אף מבני משפחותיהם את סוג העבודה. לאחר מלחמת העצמאות הקימה הקבוצה את קיבוץ מעגן מיכאל. המקום מרגש מאוד ומומלץ לביקור גם לנוער ולילדים מעל גיל 10.
גבעת הקיבוצים היא אחת מכמה "גבעות קיבוצים" שישמשו מקומות להכשרה לפני עליה אל הקרקע. שימורה מפני כרישי נדל"ן הפך אותה לאחד המקומות הראשונים בשרשרת ארוכה של אתרים לשימור של המועצה לשימור אתרים.



צילום: Ella Pico

שלושה דברים מעניינים על רחובות:
  • בארצות הברית מנסים תמיד לחפש את המדינה שתנבא את תוצאות הבחירות ותייצג את האמריקאי הממוצע. לאחר מחקרים סטטיסטיים, התברר שמדובר במדינת אוהיו. לפני בחירות 2013 התברר שגם בארץ יש לנו עיר מייצגת: רחובות היא "אוהיו הישראלית"
  • כמו לירושלמים, גם לרחובותים נוצר סלנג ייחודי, עם מילים שהיו מוכרות רק להם כמו דוּ-פִּיָה לצינור (שאף הונצח כשם של רחוב). למי רוצה לעיין במילון המושבה - הרי הוא לפניכם
  • מסתבר שגם ברחובות יש איפה לאכול וגם כאן בשוק

מה עוד אפשר לראות סביב רחובות?
קישורים לאתרים הסוקרים את התיישבות הראשונים ברחובות

"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז