יום שישי, 28 במרץ 2014

מיונה וולך ועד צומת מסובין - טיול בבקעת אונו

מוקדש לחברי עמיר אגוז

לטייל בקרית אונו? באור יהודה ויהוד? יכול להיות שיש אנשים שגרים שם, אבל למה שמישהו יבוא מיזמתו לראות שם משהו. אז זהו, שיש.

בעקבות האתגר - לכתוב פוסט על טיול בפתח תקוה, לקחתי על עצמי אתגר נוסף, הפעם על קרית אונו.
פועה אשתי שגדלה במקום, ויהלי ילדנו הקט הצטרפו אלי למסע צילומים בין אתרי בקעת אונו. מידע רב קיבלתי גם מחברי עמיר אגוז, גם הוא מקרית אונו במקור. התוצאה לפניכם.
הטיול של היום מתקשר בעקיפין לפסח הממשמש ובא. איך? חכו לסוף...

"בקעת אונו" הוא שם שמתאר את האיזור הגאוגרפי שממזרח לכביש 4 ועד כביש 40, ובין פתח תקוה לשדה התעופה בן גוריון. מסתבר, שלמרות שלמתבונן מבחוץ זה נראה הכי משעמם בעולם, יש לאיזור היסטוריה מפתיעה ואתרים יפים ומיוחדים. למעשה, רק חלקו הדרומי בואכה נתב"ג הוא בקעה, וצפונו מלא גבעות, חלקן גבוהות למדי.

מקור השם "בקעת אונו" הוא בספר נחמיה:
"וַיִּשְׁלַח סַנְבַלַּט וְגֶשֶׁם אֵלַי לֵאמֹר לְכָה וְנִוָּעֲדָה יַחְדָּו בַּכְּפִירִים בְּבִקְעַת אוֹנוֹ" (נחמיה ו' ב').  
השם "אונו" נזכר גם בספר דברי הימים:
"וּבְנֵי אֶלְפַּעַל, עֵבֶר וּמִשְׁעָם וָשָׁמֶד; הוּא בָּנָה אֶת-אוֹנוֹ, וְאֶת-לֹד וּבְנֹתֶיהָ" (דברי הימים א ח' י"ב)
עד המאה ה-19 היו בבקעה החקלאית כפרים ערביים: כפר ענא (משמר את השם היהודי הקדום), יהודייה, חירייה וסאקיה.
היהודים הראשונים בתקופה החדשה היו מתיישבים מפתח תקוה, שהתיישבו בכפר "יהודייה" בגלל הקדחת. הם עזבו כשהמצב השתפר, ורק בשנות ה-30 של המאה ה-20 התחילו יהודים לרכוש אדמות: כפר אז"ר, כפר-אונו ותל ליטווינסקי.
במלחמת העצמאות, במבצע "חמץ", נכבש כל השטח, ותושביו הערבים ברחו.
על אדמות הכפרים הוקמו מעברות ענקיות - חירייה, סאריה וכפר-ענא, ובהם עשרות אלפי עולים מעיראק, מלוב ומאירופה.
המעברות האלה היו בסיס לישובים שקמו במקומם: קרית אונו, יהוד, אור יהודה, והפכו מאז לערים. בשטחים החקלאיים קמו סביון וגני יהודה (שכבר מזמן אינן ישובים חקלאיים).


מסביב למגדל המים
נתחיל את הטיול מצפון: ניסע לכביש 471 (הידוע כ"כביש מכבית"), וממנו נפנה לדרך לוי אשכול, כביש ארוך שחוצה את קרית אונו ומגיע עד לאור יהודה.
עד לפני עשרים שנה, השטח שמשמאלנו היה ריק, ובליבו מגדל המים המפורסם של קרית אונו. בשנים האחרונות הוא התמלא בבניה חדשה.


סביב תחנת הדלק "פז" יש מספר אתרים מעניינים. ממש מצפון לתחנה, צמוד אליה, נמצאת מצבה לזכר חייל אוסטרלי  שנהרג בשטח שהוא היום בין קרית אונו לפתח תקוה. לפני 97 שנה המקום הפסטורלי הזה היה חלק ממערכה על ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.
 
צילום:דודי הולצמן


מאחורי התחנה נמצא שבט הצופים. ותיקי הקריה זוכרים את המקום ללא כל הבניה שמאחוריו ואת מגדל המים בולט ובודד בין השדות... היום - כולו מוקף בניה חדשה. נמשיך מעט דרומה לאורך שדרות אשכול. 


 
צילום:דודי הולצמן

בעקבות יונה וולך
מול רחוב וולך נמצא גן פסלים יפהפה לזכר הדמות שהיא אולי הבולטת ביותר שגדלה בקרית אונו - גן יונה וולך.
זה המקום לשבת ולספר את סיפור המשפחה: מיכאל וולך, ממייסדי כפר אונו, נהרג בקרב אכזרי במלחמת העצמאות. אשתו המשיכה לגדל את הבנות הקטנות, והצעירה שבהן, יונה, הפכה למשוררת. שיריה נחשבו לפרובוקטיביים וייחודיים, וקנו לה מעריצים ומתנגדים כאחד.
 
צילום:דודי הולצמן


 
צילום:דודי הולצמן
 
יונה נפטרה מסרטן בגיל צעיר, אך שיריה הולחנו ולאחרונה היא זכתה לפופולריות מחודשת ולסרטים תיעודיים ומוקומנטריים (הסדרה "מקוללים" בערוץ 8).
אם ניכנס לרחוב וולך, נוכל לראות מבחוץ (מס' 24) את הבית בו גדלה.

אל העץ הבודד

מדרום לרחוב וולך נמצאת שכונת "קרית אונו החדשה", סביב פארק גדול ויפה, פארק רייספלד. בצידו המערבי נמצא "העץ הבודד", המוכר לתושבי השכונה בעבר. באותם ימים, העץ (שקמה בת מאות שנים!) היה בלב הפרדסים, וטופח על ידי אריה קוניקוב, ממיסדי הישוב. הילדים אהבו להגיע אליו ולשחק לידו ובין השדות. העיר גדלה והתפתחה, העץ נפגע ממדורת ל"ג בעומר, וב-2002 קרס בסופה. במקומו ניטע עץ אחר, הוצבו פסלים של הפסלת עפרה צימבליסטה והוא חלק מהפארק.
 
צילום:דודי הולצמן


 
צילום:דודי הולצמן

ארכיטקטורה, בטון וגנים
מדרום לקרית אונו החדשה, ליד רחוב צה"ל, נמצאת שכונה של בתי בטון אפורים, שנבנו לפני כ-50 שנה. הם ניצבים סביב פארק ירוק וגדול, וגם לאחר שנים רבות, מצבם החיצוני מצויין. כבר כשנבנו בשנות השישים, הם נבנו ברמה גבוהה, והקומות העליונות שלהם היו בעצם "קוטג'ים מרחפים" מעל קומת ביניים עם מעלית ייחודית. השכונה זוכה עד היום לשבחים ארכיטקטוניים

מרחוב צה"ל נפנה ימינה בכיכר לשדרות אשכול. לשמאלנו שכונת רימון, שגם מאחורי בתי הבטון שלה יש תכנון קפדני של צוות הארכיטקטים יהלום-לוטן: שטח ירוק גדול, מוקף בבנינים, וכל התנועה נעשית מסביב לשכונה. אפשר לבקר, בעיקר לחובבי ארכיטקטורה מודרנית.


 
צילום:דודי הולצמן

סביון
מדרום לרימון נפנה שמאלה לתוך סביון, אולי הישוב היוקרתי ביותר בארץ. ניסע ברחוב המבואות בין בתי מידות ענקיים, עד סופו - במרכז המסחרי של סביון. נפנה ימינה, ואחרי רחוב הראשונים נראה חורשה קטנה ובתוכו בית עתיק. לפני 140 שנה, כשראשוני פתח תקוה נאבקו בקדחת, הם עברו זמנית לכאן, בשולי הכפר הערבי יהודיה, והמשיכו לעבד את אדמות פתח תקוה. אחרוני היהודים נטשו בתחילת המאה העשרים, ושבו רק כאשר הוקם הישוב סביון בשנות החמישים.
לצד בית הראשונים - חורשה לזכר הנספים בשואה, גן פסלים ובית יד לבנים. הכל מתוחזק ברמה גבוהה מאוד, כראוי לישוב כמו סביון.
 
צילום:דודי הולצמן

יהוד
נמשיך ברחוב השקמה, שיוצא מסביון לכיוון יהוד. נפנה ימינה לרחוב רמז ושמאלה לרחוב הרצל, וניסע עד למרכז העיירה. יהוד הוקמה כישוב עולים, בעיקר מטורקיה ומפולין, על מה שנשאר מהכפר הערבי יהודייה (שמשמר כנראה מקור יהודי קדום). במרכז העיר, ליד בית העיריה (שדרות סעדיה חתוכה), נמצא עדיין צריח המסגד, וברחוב זאב ויינהויז נמצא מבנה המזוהה כקבר יהודה בן יעקב אבינו (יש מי שטוען שהישוב נקרא על שמו).
 
צילום:דודי הולצמן

מרכז יהוד הוא מקום מצויין למעדניות ולקניית אוכל (בימי חול) 
ממרכז העיר ניסע לשכונת קרית ביאלסטוק (הוקמה על ידי יוצאי העיר ביאלסטוק בפולין שרוב בניה נספו בשואה). בכניסה לשכונה שלטי זכרון והנצחה. ברחוב טננבאום נמצא מוזיאון קטן למורשת יהודי טורקיה,  ופסל של כמאל אתאתורק, מייסד טורקיה המודרנית.
 
צילום:דודי הולצמן
 
ביציאה הדרום-מזרחית מהעיר, בפינת רחוב ואלטלף וכביש 461. בפינה - גן לזכר נחשון וקסמן (חייל צה"ל שנחטף על ידי החמאס ב-1994) וניר פורז (מפקד הכוח שיצא לחלצו), שנהרגו בפעולת החילוץ. 

אור יהודה
מדרום מערב ליהוד, מדרום לכביש 461, שוכנת העיר אור יהודה, על שם יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות. שתי המעברות שהוקמו במקום, ובהם גרו בעיקר יוצאי עירק ולוב - הפכו לשיכונים. בשנות השבעים הצטרפו רבים מעולי גאורגיה. במשך השנים קרו לעיר שני דברים: היא הפכה למרכז קולינרי - שיפודיות, מסעדות קובה וקוסקוס ושוק תוסס. והדבר הנוסף - הקמת שכונה חדשה וגדולה בלב הישוב בשם "נווה סביון", אולי כדי להדמות לשכנה העשירה. התוצאה בהחלט מוצלחת.
בשדרות מרדכי בן פורת נמצא המוזיאון למורשת יהדות בבל.
 
צילום:דודי הולצמן


ליד המוזיאון יש אנדרטה לזכר עולי הגרדום מעיראק, ב"גן התשעה" (לזכר תשעה יהודים מעיראק שנחשדו בריגול למען ישראל ונתלו ב-1969 לאחר עינויים מזעזעים, סיפור שלא מוכר כל כך בישראל). במקום מונצחים גם שניים מיהודי עיראק שנתלו ב-1952 (שלום צלח ודוד בצרי) ובמותם קראו "תחי מדינת ישראל".

 
צילום:דודי הולצמן

 באור יהודה קיים גם מוזיאון למורשת יהדות לוב, ברחוב הגולן. יהודי לוב מונצחים גם באנדרטה ביער בן-שמן.


ומה הקשר לפסח? מדרום-מערב לבקעת אונו ניצב לו הר גדול, פארק אריאל שרון שנבנה על הר הזבל הענק של מזבלת חיריה. לצד ההר, נמצא תל קטן ובו ממצאים ארכאולוגיים. זהו מקומה של בני-ברק העתיקה מימי בית שני. בהגדה של פסח (זה די בהתחלה) מסופר על החכמים שישבו בבני ברק:
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.
בגלל השורה הזו בהגדה, נקרא הצומת (ואחר כך המחלף) בשם צומת מסובין

מה עוד באיזור?

ומשיריה של יונה וולך:


טיול נעים וחג שמח





יום שישי, 7 במרץ 2014

היי דרומה לאילת - מסע בעקבות חטיבת הנגב

הפוסט של היום מחבר את האתרים שבדרך עם שחרורה של אילת, ממש בימים אלה לפני 65 שנים. נסיעה כזו מוסיפה משהו נוסף מעבר לאטרקציות המוכרות לאורך הדרך המתישה.

כמעט כולם מכירים את התמונה המפורסמת של "דגל הדיו" שהונף ב-10 במרץ 1949 ובכך הסתיימה למעשה מלחמת העצמאות. אך סיפורה של חטיבת הנגב שעשתה מסע מופלא עד מפרץ אילת - פחות מוכר.

סיפור מבצע עובדה
בחודש ינואר 1949 פסקו הקרבות ברוב איזורי הארץ. ישראל התכוננה לקליטת עליה רבה, ומדינות ערב איבדו את החשק (זמנית...) להמשיך במלחמה בה הפסידו. ישראל חתמה על הסכם שביתת נשק עם מצרים, והחלה לדון גם עם שאר שכנותיה.
נותר שטח גדול שהובטח ברובו למדינה היהודית בהחלטת החלוקה של האו"ם, שישראל לא מימשה את ריבונותה בו: הנגב.
כדי ליצור עובדות בשטח, החלה ישראל במבצע האחרון של מלחמת העצמאות: מבצע עובדה. חטיבת אלכסנדרוני השתלטה על דרום הר חברון, ועל חוף ים המלח בין סדום לעין גדי; חטיבת גולני ירדה מאיזור דימונה של היום במעלה העקרבים, והמשיכה לאורך הערבה לאילת. חטיבת הנגב הצטוותה למצוא מעבר בנגב ההררי, הקשה והלא-מוכר, עד אילת. נוצרה "תחרות סמויה" בין החטיבות, מי תגיע ראשונה לאילת. לכאורה משימתה של חטיבת גולני, בשטח ישר ומישורי ברובו, נראתה קלה יותר. אך חטיבת הנגב היא זו שהגיעה ראשונה.


שבוע לפני המבצע, נשלח כוח סיור שעקף את מכתש רמון, ירד דרומה ואיתר שדה מתאים לנחיתת מטוסים: שדה אברהם, היום ליד בקעת סיירים.
החטיבה יצאה לדרכה ב-5 במרץ, עקפה את מכתש רמון ממערב (אחד מכלי הרכב קפא בקור העז של הר רמון!), המשיכה דרומה לבאר עדה (היום ליד כביש 40) והגיעה עד לשדה אברהם. בשדה נערכו פעולות להכשרתו לנחיתת מטוסים.
חטיבת הנגב בדרכה לאילת. אוצר תמונות הפלמ"ח

כשהשדה הוכשר, נחתו בו שאר חיילי החטיבה, וניסו למצוא דרך שתרד מהרי אילת אל חופי ים סוף. לפי הנחיית צה"ל, היה על הכוחות להמנע ממגע עם כוחות הלגיון הירדני. כשגילו שהכוחות הירדניים נעלמו, המשיך כוח החוד בדרכו - אך לא מצא דרך רכב ראויה. ממערה להרים השתרעה בקעה שטוחה שזכתה לכינוי "בקעת הירח" (הם חשבו שכך נראה הירח...) - אך הבקעה היתה חלק משטח מצרים... כוח חטיבת הנגב "עקף" את מעבר הגבול המצרי, נכנס לבקעת הירח ומשם מצא דרך לרדת למפרץ אילת.
ב-10 במרץ הגיעו ראשוני החטיבה למבנה הנטוש של משטרת אום-רשרש, על חוף הים. חיילת בשם פועה ציירה בדיו על סדין את דגל המדינה, ואברהם אדן ("ברן", לימים אלוף בצה"ל) הניף את הדגל. זמן קצר לאחר מכן הגיעה חטיבת גולני (שנסעה בדרך הערבה) גם היא לאילת.
הנפת דגל הדיו. אוצר תמונות הפלמ"ח

לאחר שירת ההמנון נשלח מברק למטכ"ל בזו הלשון:
"ליום ההגנה, י"א באדר, מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וגולני את מפרץ אילת למדינת ישראל" (למעשה, זה היה ב-ט' באדר, אבל החטיבות רצו לחבר את האירוע החשוב בהווה לאירוע חשוב בעבר).
בכך הסתיימה מלחמת העצמאות.

בדרכנו מהצפון לאילת, נוכל להתעכב בכמה מהמקומות בהם עברה חטיבת הנגב, ולתת ערך נוסף לעצירות ולנקודות המנוחה שבדרך.
נתחיל את דרכנו באנדרטת חטיבת הנגב, מצפון-מזרח לבאר שבע. האנדרטה המפורסמת, פרי יצירתו של האמן דני קרוון, נבנתה הרחק מהעיר, על גבעה הצופה עליה. בינתיים, העיר התקרבה אל האנדרטה, ולצערנו היו בה מקרים של ונדליזם. כיום האנדרטה מגודרת, סגורה בלילה, ויפה במיוחד לעת שקיעה.
האנדרטה, העשויה בטון חשוף, כוללת תבליטים, מרשמי קרב, קווים מעוגלים וגם ישרים, ומשחקי אור וצל שכולם יחד יוצרים מבנה מרשים ביותר. יש בה אלמנטים שמדמים את אוהלי הפלמ"ח, מגדל מים הרוס וצינור מים.

אם אתם מתכוונים לבלות זמן נוסף בסביבות באר שבע, יש עוד הרבה מה לראות - אתרי פריחה, טבע, נוף והיסטוריה.
ההגעה לאנדרטה משדרות בנ"צ כרמל, המחברות את מחלף חטיבת הנגב (כביש 40 וכביש 60) עם שכונת רמות.

חטיבת הנגב יצאה מבאר-שבע דרומה-מערבה, לכיוון ניצנה, ומשם בין ההרים, להר רמון. מהר רמון הגיעה החטיבה בדרך-לא-דרך לבארות עדה.
הדרך הזו עוברת כיום, ברובה, בשטחי אש ובדרכים קשות לרכב פרטי, לכן נשאיר אותה לטיולים מיוחדים (ראו בהמשך).
אפשר בהחלט להחליף את הדרך הזו בהר הנגב - רביבים, שדה בוקר, מצפה רמון - ולזכור את האיש שבזכות התעקשותו הנגב הפך כה חשוב.
ממצפה רמון נוכל לצפות אל מרחבי המכתש, ואף לראות יעלים.
צילום:דודי הולצמן


מהר הנגב לקניון עדה
ממצפה רמון נמשיך בדרכנו דרך מכתש רמון (כמעט תמיד יש יעלים בתחילת הירידה!), נחצה את המישור הגדול הקרוי "המישר", ונתקרב לערוץ הגדול של נחל פארן. נחל פארן הוא ואדי ענק, שמנקז את מרכז סיני, נכנס לתוך הנגב ומגיע עד לנחל הערבה. כאשר יש שיטפון בנחל, הוא יכול להגיע לרוחב של מאות מטרים ואף יותר!
סיירי חטיבת הנגב הגיעו לכאן, וחנו בבארות עדה.
צילום:דודי הולצמן



מהכביש יוצאת דרך בת כמה קילומטרים מערבה לכיוון בארות עדה ולמסלול קצר ויפהפה של קניון עדה. סעו עד לחניון (יש בו שירותים, ובחגים גם תחנת מידע), והיכנסו לתוך ערוץ הנחל. הנחל נעשה צר יותר ויותר, עד לרוחב של כמה עשרות סנטימטרים, כשהשמיים הם רק פס צר מעלינו. הקניון נוצר ממי שיטפונות שחתרו בתוך האבן הרכה-יחסית. ההליכה מסתיימת מסולמות וחבל שיעלו אותנו אל רמה קצרה, ממנה יש תצפית לנחל פארן הרחב. אפשר לחזור בדרך בה באנו, אפשר גם להמשיך ולרדת לנחל פארן בנקודה אחרת (יש שביל מסומן, דורש הקפצת רכבים). חשוב לציין שנחל פארן מותר לטיול רק בסופי שבוע ובחגים כי הוא חלק משטח אש.
 
צילום:דודי הולצמן


צילום:דודי הולצמן

חניון שי גרין
ובתוך המסלול גם משהו אישי:
לפני 13 שנה נהרג שי גרין, לוחם שריון במילואים מחטיבה 401, בתאונת אימונים בבסיס צאלים. הוריו, צילה ושלמה גרין, יזמו, יחד עם רשות הטבע והגנים, חניון לילה למטיילים, לזכרו. החניון נמצא בצד המזרחי של הכביש, ליד נחל פארן, ועל הגבעה שמעליו - שלט הנצחה.
שי, שאהב לטייל בשבילי הדרום, הוא בן דוד שלי. יהי זכרו ברוך.




צילום: פיטר רבין. באדיבות משפחת גרין

צילום: פיטר רבין. באדיבות משפחת גרין

תצפית נחל פארן
נחזור לכביש 40, ניסע דרומה. לאחר כ-2 ק"מ הכביש מתעקל שמאלה, ובעיקול הבא ימינה, יוצאת דרך לתצפית על נחל פארן. כאן אפשר לראות את הנחל הופך צר ("רק" 200 מטר) לפני שהוא מתרחב שוב. זו נקודה מצויינת לצפות בשטפונות (פעם בשנה-שנתיים...).




חולות כסוי וכביש 12
המשיכו דרומה על כביש 40 עד לצומת שיזפון. בצומת פנו לכביש 12 בעקבות השילוט "אילת דרך עובדה" (יש קיוסק עם גלידה טעימה בצומת, וסמוך לצומת כדאי לבקר בקיבוץ נאות סמדר, עם המבנה הצבעוני והמיוחד שבו).

*** הנסיעה בכביש 12 מותרת בשעות היום בלבד ***
לאחר כ- 10 ק"מ פנו שמאלה למנחת עבדה ולשחרות. המשיכו בכביש הצר והמאובק לכיוון דרום, עד שלאחר כמעט ארבעה קילומטרים, תגיעו לגשר קטן בכביש ועליו סימון שביל ישראל הפונה שמאלה (מזרחה). נמשיך עוד כקילומטר עד שנראה לשמאלנו, לצד הכביש שלט ברזל קטן עם סימון שבילים ירוק.
חנו כאן ולכו לכיוון הדיונה המדהימה, העשויה מחול שהוסע על ידי הרוח (שונה מהחול בחוף הים). מקום מופלא לתת לילדים להתגלגל. עוד על המסלול - בקישור הזה (לא קשור לחטיבת הנגב, אבל בהחלט שווה) 
נחזור לכביש 12, ונמשיך בדרכנו הארוכה לאילת... עוד מעט (נו, טוב, עוד 60 ק"מ) מגיעים!
הכביש עובר ליד בקעת עובדה ובקעת סיירים, בה הוכשר "שדה אברהם" ששירת את חטיבת הנגב. (מעט מסובך להגיע לשם).
מכאן ניסו לוחמי החטיבה לרדת למפרץ אילת דרך ההרים. הכביש מתקרב להרי אילת האדומים, מאבן חול וגרניט.

הקניון האדום

מול הר שני נראה שלט שיוליך אותנו שמאלה לקניון האדום. ערוץ נחל שני התחתר באבן החול האדומה ויצר קניון מרהיב, צר ועמוק, שבסופו אפשר לעלות בסולמות ולשוב אל הרכב. המסלול משולט היטב, קל ונוח, מתאים כעצירה לפני אילת. ההליכה היא בשביל עם סימון שבילים ירוק, שיורד במפלונים עם יתדות לתוך הנחל. כאשר ערוץ הנחל נפתח, שביל שחור יעלה אותנו אל הגדה הדרומית ומשם בחזרה לחניון הרכב.
צילום:אודי שטינוול

צילום:איילת לב-ארי

תצפיות בדרך לאילת
נחזור לכביש 12, ולאחר כמה קילומטרים נראה נקודת תצפית מרשימה - הר חזקיה. ההר צופה אל הרי אילת - אבל - גם לתוך סיני, אל "בקעת הירח" הענקית, שאותה "ניצלו" חיילי חטיבת הנגב למעבר. מעט מדרום לנו, מעבר הגבול המנומנם עם מצרים הוא מעבר נטפים. מכאן יורד הכביש לכיוון העיר אילת.
כ-2 ק"מ לאחר מעבר נטפים, נראה שלט שיפנה אותנו להר יואש. בהר ישבה עד 1949 עמדת משמר של הלגיון הערבי, וחטיבת הנגב התלבטה מה לעשות בנקודה זו. הירדנים פתרו את הבעיה בכך שהם פשוט הסתלקו לכיוון עקבה. כשנעלה על ההר (הליכה קלה מאוד) נבין מדוע המקום כה חשוב: הרי אילת, מפרץ אילת, חלקים מירדן ומסעודיה - כולם נפרשים כעל כף יד. למי שיש עוד זמן וכוח: טיול קצר בנחל יואש 

*** בגלל המצב הבטחוני הרגיש באיזור, יש מקרים בהם צה"ל סוגר את הר חזקיה, הר יואש ו/או המסלולים שלידו - נחל יואש ונחל גשרון. אנא, הישמעו להוראות אנשי הבטחון ***

נמשיך בכביש 12 עד לחוף הים. ליד קניון "מול הים" עמדה תחנת המשטרה של אום-רשרש, וכאן הונף דגל הדיו המיתולוגי. לפני מספר שנים נבנה פסל שמשחזר את הנפת הדגל.
מכאן שלחו החטיבות את המברק המפורסם.
אכן, אילת השנתה לבלי הכר מאז...
צילום:ד"ר אבישי טייכר

טיולים מיוחדים שנעשו ושחזרו את דרכה של חטיבת הנגב במבצע עובדה:

עוד קישורים מעניינים:

סרט נדיר שצולם בזמן כיבוש אילת ומייד לאחריו:




"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז