יום שבת, 5 בדצמבר 2015

מצדה - בעקבות המיתוס

השנה מציינים 50 שנה לחפירות מצדה המפורסמות, שנוהלו ביד רמה בידי פרופ' יגאל ידין ז"ל. מצדה היא אחד האתרים החשובים בארץ, ותמיד עורר רגשות ומחלוקות. הפעם נטייל במצדה בעקבות המיתוס.

צילום:godot13



מיתוס וזיכרון קולקטיבי
לא פעם שומעים את הביטוי "מיתוס מצדה". בעיני רבים, מיתוס הוא דבר שמאמינים בו רבים והוא אינו נכון.
במחקר, מיתוס, הקרוב לביטוי "זכרון קולקטיבי"  או "נאראטיב" הוא תמונה סלקטיבית, אוסף הנתונים וההשקפות על העבר שיש לקבוצת אנשים מסוימת. ״מיתוס״ הוא לא בהכרח עובדה לא נכונה!
אלו הם אירועים בעבר שלא נחוו בהכרח באופן ישיר, אלא הועברו "מדור לדור" לכלל החברה באמצעי התקשורת השונים.
מצדה היא מיתוס - במובן זה שאנחנו יודעים שבאמת "קרה שם משהו" (יש עדויות היסטוריות וארכואלוגיות), אבל אנחנו לוקחים אותו למקום אחר, ונותנים לו משמעות ופרשנות משלנו. (אנחנו, במקרה זה - הכוונה לישוב היהודי ולחברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות).
לפני 17 שנה סיימתי את עבודת המאסטר שלי ובה חקרתי כיצד התפתח "מיתוס מצדה". היום ננסה לטייל בעקבות המיתוס הזה.

סיפור מצדה
אז מה באמת קרה במצדה?
סיפור מצדה נודע לנו בעיקר משני מקורות: מכתבי יוסף בן מתתיהו (מלחמת היהודים עם הרומאים) ומהחפירות הארכאולוגיות.
יוסף בן מתתיהו סיפר על ביצור מצדה ובנייתה בידי הורדוס. מתקופה זו השתמרו רוב הממצאים המרשימים שנתגלו בהר, כולל מערכת אספקת מים מורכבת ומסועפת, שהתבססה על אגירת מי שיטפונות לתוך בריכות אגירה עצומות בחלקו הצפוני של ההר.
בשנת 66 נכבש המבצר בידי מנחם בן יהודה הגלילי, שבא בראש קבוצת סיקריים, יהודים קנאים וקיצוניים, מירושלים. הם ישבו במצדה שבע שנים, עד שהרומאים התפנו ממלאכת דיכוי המרד ההגדול. בינתיים הם עסקו בפשיטות שוד על הישובים מסביב, גם על ישובים יהודיים כמו עין גדי. הסיקריים הוסיפו למצדה צביון יהודי: הם בנו שני מקוואות טהרה ובית כנסת.


צילום:poliocretes


בשנת 73, צרו הרומאים על ההר. המצור ארך שלושה חודשים, וצעד אחר צעד, התקדמו אל היעד, תוך הסתייעות בסוללה שבנו. בערב פסח אסף אלעזר בן יאיר, מנהיג קבוצת הסיקריים, את האנשים ובשני נאומים חוצבי להבות ומלאי פאתוס ופילוסופיה, שכנע אותם להרוג את בני המשפחות, להפיל גורל, ולהתאבד במקום נפילה בשבי. מספר נשים וילדים הצליחו להימלט ולספר לרומאים הנדהמים את הסיפור. המחסנים הושארו שלמים, כדי להראות שלא התאבדו ממחסור, אלא מאהבת החירות. הממצא הארכאולוגי מאשר חלק מהעובדות הללו. תיאורה הפיזי של מצדה מפי יוסף בן מתתיהו הוא מהימן לאור הממצאים הארכאולוגיים. אם מקבלים את דבריו אלה כמהימנים, האם להאמין גם לסיפור ההריגה וההתאבדות ולנאום?
נאום ההתאבדות הוא לב-ליבו של מיתוס מצדה. ללא הנאום וההתאבדות, ייתכן שמצדה היתה עוד אחד מאתרי המרד, לצד יודפת, גמלא וירושלים.

התפתחות המיתוס
מצדה, שהתגלתה מחדש לחוקרי העולם באמצע המאה ה 19, לא היתה אתר טיול פופולארי ליהודי ארץ ישראל בימי העליה הראשונה והשניה. חקר מצדה והכרתה החלו להתפתח בישוב היהודי החל בשנות העשרים.
החלוצים הציוניים שעלו לארץ נעזרו בסמלים מן העבר כדי לחיות את ההווה: התייחסות לתנ"ך, לאתריו ולגיבוריו, כדמויות שבדרכן יש ללכת, תוך התעלמות משנות הגלות. 
את תחילת ההתייחסות למצדה ניתן לראות ב 1923: בשנה זו הופיע לראשונה תרגומו העברי של שמחוני לספרו של יוסף בן מתתיהו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".




צילום:avinoam_michaeli

פרסום הפואמה "מסדה" מאת יצחק למדן ב 1927 הוא גם אחד הגורמים המכריעים ל"גילוי" מצדה ולהפיכתה למיתוס. למדן הציג את מצדה כחוט מקשר בין עבר והווה, כסמל לארץ ישראל שאליה נדחקים יהודים חלוצים בעמל מכל הגולה.
בשנות העשרים החלו טיולי הגימנסיה העברית הרצליה שבתל אביב לים המלח וחופיו, ולאחר מכן גם טיולי תנועות הנוער, שהפכו את מצדה ליעד ראשון במעלה לטיוליהן והן אלו שנתנו לו לא רק את הפן של התגברות על קשיים, אלא גם את הצד האידאולוגי חשיבות העצמאות המדינית וההקרבה למען הכלל - מעבר לחייו של היחיד.
החוקר שמריה גוטמן, שהיה הראשון ששילב מחקר מצדה וטיולים, נחשב ל"אבי מיתוס מצדה". בעידודו שופץ האתר, נחקר ו"נכבש" על ידי אלפי בני נוער.
שנות השלושים היו שנים של צמיחה מסחררת, אך גם של עננה כבדה: עליית הנאציזם והאנטישמיות, ומאבק מתמיד מול הערבים. זו גם תקופה של מאבקים קשים בין זרמים בישוב, ושל אידאולוגיות "טוטליות" מימין ומשמאל. תקופה כזו היא כר פורה לצמיחת מיתוסים, סמלים וטקסים רוויי פאתוס. זו גם תקופת הפריחה של תנועות הנוער, נושאות הדגל של המיתוסים, של פולחן הנוער ושל הטיולים.

ימי מלחמת העולם השניה
במשך ימי מלחמת העולם השניה היתה ארץ ישראל אי של שקט בים סוער, אך במשך 3 שנים ריחפה סכנת מלחמה גם עליה: הצטרפות איטליה למלחמה בים התיכון ; הפצצות על חיפה ותל אביב; סוריה ולבנון בשלטון צרפת הוישאית (פרו-נאצית) הפכו למדינות אויבות לבריטניה; מרד פרו-נאצי בעיראק; חדירת הגרמנים למצרים, עד אל עלמיין, והתקדמות הגרמנים מאוקראינה לכיוון הקווקז בקיץ 1942.
על רקע זה הכינו הבריטים תכניות לפינוי הארץ, תוך נטישת הישוב היהודי, וגם תוכנית להתבצר על הכרמל.
גם לישוב היהודי היו תכניות משלו, שנודעו כ"מצדה על הכרמל"- ריכוז אנשים על הכרמל ומלחמה עד האיש האחרון, או עד שתגיע תגבורת.
ימי מלחמת העולם השניה הפכו את מצדה למיתוס המוביל. המצב הגיאו-פוליטי בו היתה הארץ נתונה: אי של שקט שהסערה עומדת להגיע אליו, ותחושת חוסר האונים והחידלון, הביא למחשבות על "מצדה שניה", כ"אקט אחרון", שישאיר רושם בל-יימחה.
היתה בכך גם הזדהות עם מורדי הגטאות (שמידע עליהם החל להגיע), אך שימו לב לשינוי מתפיסת מצדה המקורית: איש בישוב לא שאף להתאבד, אלא להלחם עד האיש האחרון.

איך הפכו את ההתאבדות לסיפור "קל לעיכול"?
מבדיקת ההתייחסויות למצדה, בקרב היסטוריונים, עיתונאים, עורכי טקסים של תנועות נוער ובמקורות אחרים, ראיתי שחל שינוי בתפיסת מצדה כדי לאפשר הפיכתה למיתוס: מהריגת המשפחות והתאבדות ללחימה עד האיש האחרון. צדדים מסוימים של דברי יוסף בן מתתיהו הודגשו לשם כך, בעוד צדדים אחרים הוצנעו. חוקרים כמו גוטמן הסיקו מסקנות שלא כתובות שם במפורש, ומניחים שבמצדה היה "קרב" ולא בהכרח התאבדות. משמעות מיתוס מצדה, כפי שבא לידי ביטוי בשיאו, בשנות הארבעים, נתן משמעות הדומה יותר ל"תמות נפשי עם פלשתים" של שמשון, למורדי הגטאות ולמגיני סטלינגראד. בהחלט לא רצו להראות שהיתה שם התאבדות ללא קרב (רצח והתאבדות הם בעייתיים מבחינה הלכתית וגם חברתית).
עזריה אלון, איש הטיולים הנודע, ראה במאבק מצדה "מלחמת שחרור".

מה קרה למיתוס בהמשך?
העיסוק במצדה הוביל למסעות, סמינרים, טקסים ועצרות על פסגת מצדה מתוך הזדהות עם הגולה, גם לאחר חלוף סכנת ההשמדה מהישוב בארץ.
בכינוסים אלה, בשנים 1945-1941, הגיעה ההזדהות עם מצדה לשיא חדש. אנשי הפלמ"ח, ממשיכי דרכן של תנועות הנוער, ערכו אף הם טקסים על המצדה. זהו הבסיס לטקסי ההשבעה של צה"ל, שנערכו על ההר בשנות המדינה המוקדמות.
קום המדינה, אירוע המסמל תקווה, ולא יאוש, הקטין את עוצמתו של מיתוס מצדה.
החפירות הארכיאולוגיות העיקריות במצדה בראשית שנות השישים בידי צוותו של פרופ' יגאל ידין עזרו בגיבוש המיתוס מחדש, ואף דומה שנתנו לו מעין ביסוס מדעי לכאורה: יגאל ידין הדגיש בחפירות את הגורלות שהטילו המורדים (חרסים עם שמות שהוא מצא) ואת הממצאים (הדלים למדי) שהותירו המורדים - למול הממצאים המרשימים של הארמונות של הורדוס.
שנות השישים גם ראו את התחלת דעיכתו של המיתוס. מלחמת ששת הימים הסירה את תחושת המצור שהזינה את המיתוס. חלו שינויים מרחיקי לכת בחברה הישראלית: כלכליים, פוליטיים, חברתיים וערכיים, והם יצרו תהליך אשר בו איבדה מצדה את משמעותה וחשיבותה כאתר קדוש בפנתאון הגבורה של הציונות החילונית.
טירוני חיל השריון הושבעו על פסגת המצדה בשנות השישים. בשלב מסויים זה הופסק.
כיום מצדה היא "אתר חובה" ברצף אתרי התיירות בארץ, אולי הפופולארי שבהם. אך בעיקר לתיירים: רק  אחד מתוך שבעה מהמבקרים במצדה הוא ישראלי.
הפיכת מדינת ישראל ממדינת חזון מגויסת, לחברה בעלת ערכים יותר אינדיבידואליסטים, גרמה לכך שמערכות הערכים והמחשבה שהניעו את גלגלי המהפכה הציונית נעשו לא רלוונטיות. מכאן קצרה הדרך לערעור מיתוס מצדה, ולחשיבה שאין צורך לחנך יותר לאור ערכים כאלה. החל בשנות התשעים, הותקף המיתוס מכל עבר על ידי חוקרים ואנשי מדעי החברה, שראו בו דבר פסול ומיותר.
צילום:avigdor_michaeli


טיול במצדה לאור המיתוס
את הסיור כדאי לפתוח במוזיאון מצדה שלמרגלות האתר. המוזיאון סוקר את תולדות המקום, מתבסס על ספרו של יוסף בן מתתיהו ומתקדם עד לחפירות וליגאל ידין. חלק מהמוזיאון מוקדש למורדים, ובו נראה את ה"גורלות" שהטילו, על שברי חרסים.

נעלה לאתר מצדה, ברכבל או ברגל. יש המון מה לראות על ההר - בורות מים, כנסיות, בית מרחץ, ארמונות ועוד. ואולי הפוסט הזה הוא לא המקום לסיור מלא במצדה, ולכן נסתפק רק במקומות הקשורים למיתוס.

כדי להתרשם מהאירוע המכונן של ההתאבדות הקולקטיבית, כדאי לראות מלמעלה את המחנות הרומיים, ולהבין עד כמה המקום מוגן ומבוצר, אך יותר מכך - להתרשם מחייהם של המורדים, חיי דלות בתוך כל הפאר.
בפינה הצפון-מערבית של האתר נמצא בית הכנסת, שהוא מבנה ציבורי שהמורדים הוסיפו לו ספסלים וחדר גניזה (בה נמצא קטע מחזון העצמות של יחזקאל). לא הרחק משם, לכיוון הארמון הצפוני נמצא החדר בו התגלו הגורלות.
צילום:ד"ר אבישי טייכר

מכאן כדאי להמשיך אל מעל הארמון הצפוני, נקודת תצפית יפה מאין כמוה, לקרוא את נאום אלעזר בן יאיר ולהרהר בגורלם המר של המורדים.
צילום:godot13

האם יש עוד דוגמאות בעולם לסיפור דומה?
  • חיפוש אחרי סיפורים מקבילים הוביל אותי לביקור במבצר נידח בעיירה מונסגיר בצרפת, בה התבצרו בני כת מורדת בנצרות (הקתרים) על הר גבוה במאה ה-13, והעדיפו להתאבד על פני נפילה בשבי (כתבתי על טיול באיזור בעבר)
  • בכרתים מרדו היוונים בטורקים במאה ה-19, וב-1866 התבצרו המורדים במנזר ארקדי, ונלחמו שם בגבורה, עם נשים וילדים, אך בניגוד למצדה לא היה שם סיפור התאבדות ברור 
  • רבים מהיהודים שנרדפו בימי הביניים על ידי הנוצרים, העדיפו למות על קידוש השם, להרוג את ילדיהם ולהתאבד (למשל בעיר יורק באנגליה), במקום להגיע לברירה שבין התנצרות לבין מוות ביסורים קשים
מונסגיר בצרפת. צילום:Lamecast




צילום:avigdor_michaeli


יום שישי, 13 בנובמבר 2015

טיול במערב הכרמל - מהאדם הקדמון ועד לאומנים של היום - וגם סתווניות

ארגון אונסק"ו של האו"ם הגדיר ברחבי העולם כמה אלפי אתרים שהם "אתרי מורשת עולמית", שיש להם חשיבות תרבותית וההיסטורית לכל העולם. גם לנו בישראל יש כמה כאלה, ואחד המעניינים והמפתיעים בהם הוא אתר מערות האדם הקדמון בכרמל הידוע ב"נחל מערות".

לא רחוק ממנו יש מערה מרשימה נוספת, היא "מערת אצבע" (ולידה פריחה יפה, ממש בעונה זו), כפר האומנים עין הוד וגן פסלים מרשים ולא מוכר במושב עין כרמל.

את כל אלה נראה היום בטיול אחד, במרחקים מאוד קצרים זה מזה.

נחל מערות (מיקום ב-WAZE)
"האדם הקדמון" - הוא מושג מאוד מאוד רחב. יש הבדל עצום בין ראשוני בני-האדם שהופיעו באפריקה לפני כ-3 מיליון שנים, דרך סוגים שונים של בני אדם ותרבויות שהתפשטו מאפריקה דרך המזרח התיכון לאסיה ואירופה, ועד לאדם הנבון.
ארץ ישראל היא על הנתיב בו עברו קבוצות האדם הקדמון, ובה ישבו לאורך דורות רבים, תוך פיתוח תרבויות שונות ומגוונות.


צילום:דודי הולצמן

אתר נחל מערות שימש למגורי אדם במשך חצי מיליון שנה! מהתרבות האשלית הקדומה , דרך התרבות האוריניאקית, ועד התרבות הנטופית (לפני כ-10,000 שנה).
נחל מערות הוא אתר מוסדר של רשות הטבע והגנים. הכניסה היא בתשלום (או כרטיס מטמון). ניכנס ונטפס אל המערות.

המערה הראשונה , מערת הנחל, היא הארוכה ביותר- כ 70 מטר, ויש בה מעט נטיפים וזקיפים. בתחילתה נוכל לחפש מאובנים, בסופה יש חזיון אור קולי שמציג את עולם האדם הקדמון. לעתים יש כאן הדרכה מוסדרת למשפחות.
במערה השניה, מערת הגמל יש "דגמים אנושיים" של משפחת אדם קדמון, כשכל אחת מהדמויות מבצעת מלאכה מסויימת.
לפני המערה השלישית יש עמדת תצפית לכיוון הים. במערה זו, מערת התנור, נוכל לראות את חתך התקופות השונות.

צילום:דודי הולצמן


צילום:דודי הולצמן

בנוסף לביקור במערות, אפשר ללכת בשבילים לאורך הרכס, לראות את הים ולהנות מפריחת סתווניות ורקפות.

יש שלושה שבילים: מסלול גאולוגי (עם מאובנים), מסלול בוטני (שפע של עצים ופריחה, ותצפית יפה אל הים) ומסלול למערה נוספת, היא מערת הגדי.
  
מאובנים. צילום: נועה עדן רפאלי


פסלים בעין כרמל (מיקום ב- Waze)
נחזור לכביש 4 וניסע קילומטר אחד צפונה לקיבוץ עין כרמל.
האמן דגן שקלובסקי יצר בתוך הקיבוץ פארק מקסים של פסלי בזלת, הכל פרי עבודתו. הפסלים גדולים וכולם מפוסלים ביד, בתהליך של חודשים. לדעתי הם מלאי הבעה וקסם. אפשר לתאם פגישה עם האמן, שהוא תלמידו של הפסל מרדכי כפרי ז"ל.

צילום: דודי הולצמן


ליד גן הפסלים יש סדנאות אומנים ומדי חודש יש הפנינג.
איך מגיעים? נכנסים לקיבוץ עין כרמל, עוברים את מבני המועצה האיזורית ומגיעים לפארק


צילום: ספיר הולצמן



צילום: דודי הולצמן


עין הוד (מיקום ב-WAZE)
נשוב לכביש ונמשיך עוד צפונה עד לצומת הכניסה לעין הוד.
כפר האומנים עין הוד שוכן על מקומו של הכפר הערבי "עין חוד" ששכן כאן עד 1948. תושבי הכפר עברו כ-2 ק"מ מזרחה, וחיו שנים ככפר לא מוכר, בעודם רואים את בתיהם לשעבר הופכים לישוב יהודי. הכפר עין הוד יושב על ידי אומנים (בין היוזמים איצ'ה ממבוש ומרסל ינקו) שהתאהבו בכפר הנטוש והפסטורלי, ומשכו אחריהם עשרות אמנים, אומנים ובעלי מלאכה.
היום הכפר שוקק חיים בשבתות, רבים מבקרים בו ומשוטטים בין הגלריות.


צילום: ד"ר אבישי טייכר


רצוי לחנות במגרש החניה הגדול בכניסה, ולשוטט בין הגלריות והסדנאות. גולת הכותרת של הכפר הוא
מוזיאון ינקו-דאדא, שמוקדש לזרם ה"דאדא" באומנות, שמרסל ינקו היה בין ראשיו.

צילום: ד"ר אבישי טייכר


ועין חוד? הכפר זכה להכרה בשנים האחרונות, יש לו כבר כביש ומים זורמים ואף מסעדה טובה ופופולארית. כיצד תושבי עין חוד רואים את עין הוד? אכן, שאלה קשה. אני מודה שלי אישית יש בעיה עם זה


צילום: nirvadel


נמשיך לצומת אורן, נפנה ימינה ונחנה בחניה המוסדרת. ליד החניה פורחות מאות סתווניות במהלך חודש נובמבר.
צילום: דודי הולצמן


נלך מעט מערבה, ונתחיל לטפס בשביל, שתחילתו במדרגות "מסודרות", לכיוון מערות אצבע. בדרך נעצור בחדר בנוי, ששימש כעמדת שמירה על מחנות עתלית. מקום מצויין להסתכל אל מדרונות נחל אורן, וראות את ההבדל בין מפנה צפוני (פונה דרומה, ולכן הצמחייה בו דלילה) למפנה דרומי (עם צמחיה עשירה בהרבה). משם נמשיך, קצרי נשימה, בין סתווניות, כרכומים, רקפות ונרקיסים, לכיוון מערת אצבע. כמו נחל מערות, גם כאן חי האדם הקדמון, ונמצאו כאן ממצאים רבים. יש בתוך המערה מעט נטיפים, והיא מורכבת משלושה אולמות. לאולם האחרון נדרש פנס.

צילום: דודי הולצמן

ומה מקור השם "מערת אצבע"? האגדה מספרת שדוב ענק הכניס את אצבעו אל הסלע, כדי לרדות דבש. בתוך המערה היתה דבורה שעקצה אותו. האצבע התנפחה והתנפחה, עד שהדוב לא הצליח להוציא אותה מהסלע. רק לאחר שהנפיחות ירדה, נחלץ הדוב המסכן מהמקום.

אפשר לרדת בדרך בה הגענו, אך מומלץ להמשיך עם השביל השחור מזרחה לאורך הרכס (ששמו רכס אצבע). תצפיות נפלאות אל הכרמל ואל הים, ושפע של פריחה מנובמבר עד מאי. השביל ממשיך ויורד אחר כך בחזרה אל החניון.
צילום: דודי הולצמן

בנוסף לאתרים אלו, ממש בקרבת מקום נמצאת עתלית, מושבה ותיקה ומעניינת, עם חוף ים מרהיב ואתרי מורשת. בימים אלו יש שפע עופות מים בבריכות המלח של עתלית.
גם בריכות נחשולים וחוף הים הם מקום מופלא לצפיה בציפורים, ועכשיו זו ממש העונה 

כל המורדות המערביים של הכרמל הם חלק ממערכת שבילי יער חוף כרמל, שכוללים בנוסף לנחלים שביקרנו בהם - גם את השלוחות של יער עופר ואיילה, עד למושב כרם מהר"ל. יש ביערות האלה הרבה שבילי אופניים ואתרי פיקניק, מעיינות קטנים ופריחה רבה בחורף ובאביב.
צילום: דודי הולצמן



יום רביעי, 21 באוקטובר 2015

טיול בחדרה - בין אתרי התיישבות וטבע

 מוקדש לחברי החדרתים: רני וייס ויוסי לוסון

יש לי חבר שגר בחדרה, וכשהגיע לגור בעיר הוא טען שראשי התיבות של העיר הם: חמש דקות ראית הכל.
אז זהו שלא ממש. גם בחדרה לא חסר מה לראות. העיר משתרעת על שטחים גדולים וכוללת חוף ים מרהיב, נחל חדרה המשוקם, מוזיאון מדע חדש, מרכז עיר עם אתרים היסטוריים כיאה למושבה בת 125 שנה ושטחי ביצות ובריכות דגים במזרח.
חוף אולגה היפה, כולל מפרצים וחופים סלעיים מקסימים. מתאים לכל עונה, ועליו כבר כתבתי לפני כשנה 

צילום:דודי הולצמן

מצפון לחדרה זורם נחל חדרה, ועובר בחוות חפציבה (אתר התיישבות משוקם), ובו מבקרים אלפי קורמורנים מדי חורף. הנחל ממשיך עד לחוף, מול תחנת הכוח, ובה נמצאת אנדרטה לזכרו של אבשלום פיינברג, אחת הדמויות המרתקות בתולדות הישוב ובן חדרה
צילום:ד"ר אבישי טייכר



צילום:דודי הולצמן

הפעם נתמקד במרכז העיר ובשטחי היער והביצה שעדיין נמצאים סביבה.

קצת היסטוריה
משמעות השם "חדרה" הוא "הירוקה" (בערבית). ואכן, נחל חדרה וביצותיו יצרו נוף ירוק ופסטורלי. רוכשי הקרקע, אנשי ארבע אגודות שונות מפולין וליטא, לא נתנו את דעתם עד הסוף לצד האפל של ההתיישבות במקום - הקדחת. הרעיון היה לייבש את הביצות ולקבל אדמה (שטח עצום, עשרות אלפי דונמים) פוריה וזולה. אך הייבוש לקח זמן רב, ויחד איתו גם את חייהם של רבים מהמתיישבים (כ-40% מהם קיפחו את חייהם!). שנת יסודה של חדרה היא 1891.
בתחילה חשבו שהאיקליפטוסים ייבשו את הביצות, אך בסופו של דבר רק עבודת ניקוז פתרה את הבעיה. יערות האקליפטוסים העבותים נשארו עד היום (יחד עם ביצה אחת קטנה).
האיש הפעיל ביותר בייסוד חדרה הוא יהושע חנקין שעסק בגאולת אדמות בכל המושבות, וכשנבנתה חדרה קבע בה את ביתו.
העבודות לייבוש הביצות ולמיגור המלריה היו בפיקוחו של ד"ר הלל יפה שהיה רופא מושבות האיזור. בית החולים "הלל יפה" נקרא על שמו.
במהלך העבודות נאלצו התושבים מדי פעם לעזוב את המקום, אך בראשית המאה ה-20 המושבה כבר עמדה על תילה ותושביה עסקו בחקלאות. אל עולי מזרח אירופה הצטרפו גם עולים מתימן.
בין המתיישבים היו רבים שפעלו במחתרת ניל"י, ביניהם אבשלום פיינברג, שגדל בחדרה וקרוב משפחה של רבות ממשפחות המייסדים. אולגה, אשתו של חנקין היתה דודתו של אבשלום פיינברג.
עם הקמת המנדט הבריטי נסללה מסילת רכבת, הישוב הפך לצומת חשוב והתפתח.
לאחר קום המדינה הגיעו עולים חדשים רבים, המושבה הפכה לעיר תעשייתית. מרכז העיר שינה את פניו וחלק מבתי המושבה הישנים פינו את מקומם לקוביות בטון. נחל חדרה הזדהם בשפכים, ושוקם רק בעשורים האחרונים.
על שמה של אולגה חנקין, אשתו של גואל האדמות, קמה השכונה הגדולה לחוף הים - גבעת אולגה. הבית שיהושע חנקין בנה עבורה עומד עד היום על צוק סלע מעל החוף ומשמש כבית קפה ומסעדה.
בדומה לפתח תקוה, , ראשון לציון ורחובות, גם בחדרה אפשר עדיין לראות פה ושם, מבין בניני הבטון, משהו מהמושבה הישנה.
כיום גרים בחדרה כ-85,000 תושבים. שטחה גדול - מחוף הים באולגה ועד ביצת זיתא. וכן, יש בחלט מה לראות בה.


מסלול במרכז העיר
נתחיל בנקודה בה "נולדה" חדרה - הח'אן, ברחוב הגיבורים. כאן גרו ראשוני המתיישבים,  בבית חווה ערבי ישן, עד שיינתנו להם רשיונות בניה. הח'אן הפך לפני כ-35 שנה למוזיאון לתולדות העיר, עם שפע מוצגים מאותם ימים. על חלק משטחו נבנה בשנות ה-30 של המאה הקודמת בית הכנסת הגדול.


צילום:לימור נח

נמשיך ברחוב הגיבורים דרומה. בפינת רחוב אחד העם ניצב מגדל המים בנקודה הגבוהה במרכז העיר. המגדל עבר שינויים במשך השנים ושימש לאיתות וקשר עם ישובים נוספים. מהחצר אפשר לצפות בקו ישר אל צפון השומרון, ומולו בפינת הגיבורים ואחד העם - "בית רם", בית של אחת ממשפחות המייסדים. הבניין שומר, שופץ ונתרם לעיריה.



צילום:דודי הולצמן

נרד ברחוב הגיבורים עוד דרומה עד לפינת רחוב ז'בוטינסקי, לאחד הבתים המרשימים של המשפחה המפורסמת ביותר במושבה - בית פיינברג. הבית משוקם (כולל שחזור ציורי קיר) ופועל בו בית קפה. אפשר לשוטט בחצר ובתוך חדרי הבית, ולקבל הדרכה בתאום מראש. כאן גדל אבשלום פיינברג, איש מחתרת ניל"י, שנהרג בחולות אל עריש, ומחרצני התמרים שהיו בכיסו צמח עץ דקל. ייחור מעץ הדקל הזה שתול בחצר.


צילום:דודי הולצמן

 
צילום:דודי הולצמן


נפנה לרחוב ז'בוטינסקי, נעבור ליד בית קוטלר, היום סניף החברה להגנת הטבע, עד שנגיע לכיכר של הרחובות ז'בוטינסקי ורוטשילד.


צילום:דודי הולצמן

כאן "נקפוץ" 90 שנה קדימה בזמן, למלחמת לבנון.

במלחמה זו נפל רס"ן תובל גברירצמן (תוליק), נכד למשפחות המייסדים של חדרה, בעודו רץ לכבות נגמ"ש שנפגע מפגז. הוא זכה לצל"ש על גבורתו. תוליק הוא מי שעליו נכתב שיר הילדים "תוליק", על ידי קרובת משפחתו רמה סמסונוב, גם היא בת למשפחה  ממייסדי חדרה. בכיכר צריח של טנק, ופסלי פרחים לזכרו.




צילום:דודי הולצמן

השיר תוליק

מכאן נמשיך ברחוב ז'בוטינסקי עד לרחוב הרצל, ונפנה בו צפונה. נעבור ליד הקיוסק הראשון (כיום יש מבנה עץ חדש דמוי קיוסק) וליד עוד בתים היסטוריים:
בית קלז' (נהרס בשנות השלושים ונבנה מחדש בסגנון הבאוהאוס, כיום משופץ ומתוחזק היטב)

צילום:דודי הולצמן

בית נחומובסקי (אטום ומט ליפול) ובית סמולניק, ששומר על צורתו מאז ומשמש כמשרד.
צילום:דודי הולצמן

מכאן אפשר לרדת אל ה"פיאצה", הכיכר המרכזית של חדרה, ולהמשיך צפונה. בהמשך נגיע לגן  המייסדים. הוא הוקם ב 1891- כגן ציבורי. ב 1911- הקים במקום אהרון אהרונסון משתלה לאקליפטוסים ועצי נוי בניהולו של אבשלום פיינברג.
לאחר הקמת המדינה הוקם בגן בית "יד לבנים" ועמודים עם שמות הנופלים.

צילום:דודי הולצמן

האמנים דני קרוון וצבי דקל, עיצבו את המקום והפכו אותו ל"גן המייסדים" ובו מופיעים ציוני דרך בתולדות העיר חדרה. "הדרך הלבנה" עוברת במרכז הגן מלווה בדקלי וושינגטוניה שניטעו ע"י אבשלום פיינברג ואהרון אהרונסון. יש במקום אזכורים לבאר, לחולות, לביצה ובשנת היובל למושבה הוקמה כאן אנדרטה למייסדים ליד בריכה עם צמחי מים.
 
צילום:דודי הולצמן

צילום:דודי הולצמן


צילום:דודי הולצמן

השטח שמדרום וממזרח לתחנת הרכבת חדרה מערב, הוא שטח גדול, שיובש ברובו מביצות, ועליו ניטע יער גדול ועבות, הוא יער חדרה. אפשר להגיע אל היער גם מתחנת הרכבת, וגם מכביש 4 , מדרום לחדרה. תוכלו להיעזר בשני כלי רכב, או לבקר כל פעם בחלק אחר של היער.
נצא מחניון העפר לרכב שליד תחנת הרכבת, נפנה מערבה ודרומה. שביל ישראל עובר ביער, ואפשר ללכת עליו, וגם על השביל הכחול הצמוד אליו (וגם לנסוע באופניים). מדרום לחניון היער פורח בחודש נובמבר נרקיס אפיל נדיר במקבץ נאה, ובינואר אלפי רקפות ואירוסים ארצישראליים. השביל ממשיך דרומה, עד לקצה היער, שם הוא מתחבר ל"פארק השרון", שטח פתוח וטבעי של חולות וגבעות רכות וביניהן עצי אלון תבור מרשימים. החניון היפה של קק"ל נקרא חניון אלונים. מכאן ניפרד משביל ישראל ונמשיך בשביל מזרחה לכיוון כביש 4. השביל יוליך אותנו לבריכת מים גדולה (בעיקר בחורף) היא "בריכת יער". מחודש נובמבר האיזור סביבה מתכסה בפריחה, ויש בה שפע עופות מים מסוגים שונים. בין העצים מסתתרים חזירי בר. מכאן קצרה הדרך לכביש 4, ליד תחנת הדלק "דור".



צילום:ramessos

בריכות הדגים וביצת זיתא
ניסע למזרח העיר, לכיוון כביש 65. בצומת גרנות, נפנה דרומה מול המרכז המסחרי. הדרך המשובשת תוביל אותנו עד לתחנת הרכבת חדרה-מזרח. שם נחנה, ממש ליד נחל חדרה.
מצפון לנו נראה את התחנה הנטושה (בינתיים, עד שייפתח קו הרכבת המזרחי מחדרה ללוד מחדש), עטופה בצמחיה ואקליפטוסים, קרונות ישנים ואוירה פסטורלית עד אירופית.
 צילום:דודי הולצמן

נפנה דרומה, ונחצה את נחל חדרה על גשר הרכבת (אפשר גם לעקוף אותו דרך סלעים בנחל). אחד השבילים ממשיך על סוללת הרכבת שהמסילה שלה פורקה בחלק. מכאן דרומה משתרעות בריכות דגים, ומהסתיו הן מתמלאות בעופות מים: פרפורים, ברכיות, טבלנים, שחפים, ולעיתים גם קורמורנים ושקנאים. כדאי ללכת בשקט, להקיף את הבריכות, להאזין לקולות הציפורים, וכמובן לצלם. בעיני, המרשים ביותר הוא הפרפור, שיודע לרחף באויר ו"לרדת" בצלילה למים כדי לצוד דג.

צילום:דודי הולצמן

מדרום לבריכות מסתתר השריד האחרון לביצות חדרה: שמורת ביצת זיתא. שמורה לא מרשימה במיוחד, עם אגם שהופך לביצה בקיץ, צמחי מים נדירים וקינון של אנפות ומגלנים. קשה להגיע ללב השמורה בגלל סבך של עצי אשל ושיחי פטל. אבל כך נראו רוב שטחי חדרה לפני 130 שנה.
יש גם אפשרות להגיע בדרך משובשת מתוך רחוב ארלוזורוב בעיר.


מבין השירים על חדרה בחרתי את "הדודה בחדרה", שיר ישן עם הרבה נדל"ן


וגם טיול (בסרט) בעקבות הספר "אות מאבשלום"







"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז