יום שבת, 5 בדצמבר 2015

מצדה - בעקבות המיתוס

השנה מציינים 50 שנה לחפירות מצדה המפורסמות, שנוהלו ביד רמה בידי פרופ' יגאל ידין ז"ל. מצדה היא אחד האתרים החשובים בארץ, ותמיד עורר רגשות ומחלוקות. הפעם נטייל במצדה בעקבות המיתוס.

צילום:godot13



מיתוס וזיכרון קולקטיבי
לא פעם שומעים את הביטוי "מיתוס מצדה". בעיני רבים, מיתוס הוא דבר שמאמינים בו רבים והוא אינו נכון.
במחקר, מיתוס, הקרוב לביטוי "זכרון קולקטיבי"  או "נאראטיב" הוא תמונה סלקטיבית, אוסף הנתונים וההשקפות על העבר שיש לקבוצת אנשים מסוימת. ״מיתוס״ הוא לא בהכרח עובדה לא נכונה!
אלו הם אירועים בעבר שלא נחוו בהכרח באופן ישיר, אלא הועברו "מדור לדור" לכלל החברה באמצעי התקשורת השונים.
מצדה היא מיתוס - במובן זה שאנחנו יודעים שבאמת "קרה שם משהו" (יש עדויות היסטוריות וארכואלוגיות), אבל אנחנו לוקחים אותו למקום אחר, ונותנים לו משמעות ופרשנות משלנו. (אנחנו, במקרה זה - הכוונה לישוב היהודי ולחברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות).
לפני 17 שנה סיימתי את עבודת המאסטר שלי ובה חקרתי כיצד התפתח "מיתוס מצדה". היום ננסה לטייל בעקבות המיתוס הזה.

סיפור מצדה
אז מה באמת קרה במצדה?
סיפור מצדה נודע לנו בעיקר משני מקורות: מכתבי יוסף בן מתתיהו (מלחמת היהודים עם הרומאים) ומהחפירות הארכאולוגיות.
יוסף בן מתתיהו סיפר על ביצור מצדה ובנייתה בידי הורדוס. מתקופה זו השתמרו רוב הממצאים המרשימים שנתגלו בהר, כולל מערכת אספקת מים מורכבת ומסועפת, שהתבססה על אגירת מי שיטפונות לתוך בריכות אגירה עצומות בחלקו הצפוני של ההר.
בשנת 66 נכבש המבצר בידי מנחם בן יהודה הגלילי, שבא בראש קבוצת סיקריים, יהודים קנאים וקיצוניים, מירושלים. הם ישבו במצדה שבע שנים, עד שהרומאים התפנו ממלאכת דיכוי המרד ההגדול. בינתיים הם עסקו בפשיטות שוד על הישובים מסביב, גם על ישובים יהודיים כמו עין גדי. הסיקריים הוסיפו למצדה צביון יהודי: הם בנו שני מקוואות טהרה ובית כנסת.


צילום:poliocretes


בשנת 73, צרו הרומאים על ההר. המצור ארך שלושה חודשים, וצעד אחר צעד, התקדמו אל היעד, תוך הסתייעות בסוללה שבנו. בערב פסח אסף אלעזר בן יאיר, מנהיג קבוצת הסיקריים, את האנשים ובשני נאומים חוצבי להבות ומלאי פאתוס ופילוסופיה, שכנע אותם להרוג את בני המשפחות, להפיל גורל, ולהתאבד במקום נפילה בשבי. מספר נשים וילדים הצליחו להימלט ולספר לרומאים הנדהמים את הסיפור. המחסנים הושארו שלמים, כדי להראות שלא התאבדו ממחסור, אלא מאהבת החירות. הממצא הארכאולוגי מאשר חלק מהעובדות הללו. תיאורה הפיזי של מצדה מפי יוסף בן מתתיהו הוא מהימן לאור הממצאים הארכאולוגיים. אם מקבלים את דבריו אלה כמהימנים, האם להאמין גם לסיפור ההריגה וההתאבדות ולנאום?
נאום ההתאבדות הוא לב-ליבו של מיתוס מצדה. ללא הנאום וההתאבדות, ייתכן שמצדה היתה עוד אחד מאתרי המרד, לצד יודפת, גמלא וירושלים.

התפתחות המיתוס
מצדה, שהתגלתה מחדש לחוקרי העולם באמצע המאה ה 19, לא היתה אתר טיול פופולארי ליהודי ארץ ישראל בימי העליה הראשונה והשניה. חקר מצדה והכרתה החלו להתפתח בישוב היהודי החל בשנות העשרים.
החלוצים הציוניים שעלו לארץ נעזרו בסמלים מן העבר כדי לחיות את ההווה: התייחסות לתנ"ך, לאתריו ולגיבוריו, כדמויות שבדרכן יש ללכת, תוך התעלמות משנות הגלות. 
את תחילת ההתייחסות למצדה ניתן לראות ב 1923: בשנה זו הופיע לראשונה תרגומו העברי של שמחוני לספרו של יוסף בן מתתיהו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".




צילום:avinoam_michaeli

פרסום הפואמה "מסדה" מאת יצחק למדן ב 1927 הוא גם אחד הגורמים המכריעים ל"גילוי" מצדה ולהפיכתה למיתוס. למדן הציג את מצדה כחוט מקשר בין עבר והווה, כסמל לארץ ישראל שאליה נדחקים יהודים חלוצים בעמל מכל הגולה.
בשנות העשרים החלו טיולי הגימנסיה העברית הרצליה שבתל אביב לים המלח וחופיו, ולאחר מכן גם טיולי תנועות הנוער, שהפכו את מצדה ליעד ראשון במעלה לטיוליהן והן אלו שנתנו לו לא רק את הפן של התגברות על קשיים, אלא גם את הצד האידאולוגי חשיבות העצמאות המדינית וההקרבה למען הכלל - מעבר לחייו של היחיד.
החוקר שמריה גוטמן, שהיה הראשון ששילב מחקר מצדה וטיולים, נחשב ל"אבי מיתוס מצדה". בעידודו שופץ האתר, נחקר ו"נכבש" על ידי אלפי בני נוער.
שנות השלושים היו שנים של צמיחה מסחררת, אך גם של עננה כבדה: עליית הנאציזם והאנטישמיות, ומאבק מתמיד מול הערבים. זו גם תקופה של מאבקים קשים בין זרמים בישוב, ושל אידאולוגיות "טוטליות" מימין ומשמאל. תקופה כזו היא כר פורה לצמיחת מיתוסים, סמלים וטקסים רוויי פאתוס. זו גם תקופת הפריחה של תנועות הנוער, נושאות הדגל של המיתוסים, של פולחן הנוער ושל הטיולים.

ימי מלחמת העולם השניה
במשך ימי מלחמת העולם השניה היתה ארץ ישראל אי של שקט בים סוער, אך במשך 3 שנים ריחפה סכנת מלחמה גם עליה: הצטרפות איטליה למלחמה בים התיכון ; הפצצות על חיפה ותל אביב; סוריה ולבנון בשלטון צרפת הוישאית (פרו-נאצית) הפכו למדינות אויבות לבריטניה; מרד פרו-נאצי בעיראק; חדירת הגרמנים למצרים, עד אל עלמיין, והתקדמות הגרמנים מאוקראינה לכיוון הקווקז בקיץ 1942.
על רקע זה הכינו הבריטים תכניות לפינוי הארץ, תוך נטישת הישוב היהודי, וגם תוכנית להתבצר על הכרמל.
גם לישוב היהודי היו תכניות משלו, שנודעו כ"מצדה על הכרמל"- ריכוז אנשים על הכרמל ומלחמה עד האיש האחרון, או עד שתגיע תגבורת.
ימי מלחמת העולם השניה הפכו את מצדה למיתוס המוביל. המצב הגיאו-פוליטי בו היתה הארץ נתונה: אי של שקט שהסערה עומדת להגיע אליו, ותחושת חוסר האונים והחידלון, הביא למחשבות על "מצדה שניה", כ"אקט אחרון", שישאיר רושם בל-יימחה.
היתה בכך גם הזדהות עם מורדי הגטאות (שמידע עליהם החל להגיע), אך שימו לב לשינוי מתפיסת מצדה המקורית: איש בישוב לא שאף להתאבד, אלא להלחם עד האיש האחרון.

איך הפכו את ההתאבדות לסיפור "קל לעיכול"?
מבדיקת ההתייחסויות למצדה, בקרב היסטוריונים, עיתונאים, עורכי טקסים של תנועות נוער ובמקורות אחרים, ראיתי שחל שינוי בתפיסת מצדה כדי לאפשר הפיכתה למיתוס: מהריגת המשפחות והתאבדות ללחימה עד האיש האחרון. צדדים מסוימים של דברי יוסף בן מתתיהו הודגשו לשם כך, בעוד צדדים אחרים הוצנעו. חוקרים כמו גוטמן הסיקו מסקנות שלא כתובות שם במפורש, ומניחים שבמצדה היה "קרב" ולא בהכרח התאבדות. משמעות מיתוס מצדה, כפי שבא לידי ביטוי בשיאו, בשנות הארבעים, נתן משמעות הדומה יותר ל"תמות נפשי עם פלשתים" של שמשון, למורדי הגטאות ולמגיני סטלינגראד. בהחלט לא רצו להראות שהיתה שם התאבדות ללא קרב (רצח והתאבדות הם בעייתיים מבחינה הלכתית וגם חברתית).
עזריה אלון, איש הטיולים הנודע, ראה במאבק מצדה "מלחמת שחרור".

מה קרה למיתוס בהמשך?
העיסוק במצדה הוביל למסעות, סמינרים, טקסים ועצרות על פסגת מצדה מתוך הזדהות עם הגולה, גם לאחר חלוף סכנת ההשמדה מהישוב בארץ.
בכינוסים אלה, בשנים 1945-1941, הגיעה ההזדהות עם מצדה לשיא חדש. אנשי הפלמ"ח, ממשיכי דרכן של תנועות הנוער, ערכו אף הם טקסים על המצדה. זהו הבסיס לטקסי ההשבעה של צה"ל, שנערכו על ההר בשנות המדינה המוקדמות.
קום המדינה, אירוע המסמל תקווה, ולא יאוש, הקטין את עוצמתו של מיתוס מצדה.
החפירות הארכיאולוגיות העיקריות במצדה בראשית שנות השישים בידי צוותו של פרופ' יגאל ידין עזרו בגיבוש המיתוס מחדש, ואף דומה שנתנו לו מעין ביסוס מדעי לכאורה: יגאל ידין הדגיש בחפירות את הגורלות שהטילו המורדים (חרסים עם שמות שהוא מצא) ואת הממצאים (הדלים למדי) שהותירו המורדים - למול הממצאים המרשימים של הארמונות של הורדוס.
שנות השישים גם ראו את התחלת דעיכתו של המיתוס. מלחמת ששת הימים הסירה את תחושת המצור שהזינה את המיתוס. חלו שינויים מרחיקי לכת בחברה הישראלית: כלכליים, פוליטיים, חברתיים וערכיים, והם יצרו תהליך אשר בו איבדה מצדה את משמעותה וחשיבותה כאתר קדוש בפנתאון הגבורה של הציונות החילונית.
טירוני חיל השריון הושבעו על פסגת המצדה בשנות השישים. בשלב מסויים זה הופסק.
כיום מצדה היא "אתר חובה" ברצף אתרי התיירות בארץ, אולי הפופולארי שבהם. אך בעיקר לתיירים: רק  אחד מתוך שבעה מהמבקרים במצדה הוא ישראלי.
הפיכת מדינת ישראל ממדינת חזון מגויסת, לחברה בעלת ערכים יותר אינדיבידואליסטים, גרמה לכך שמערכות הערכים והמחשבה שהניעו את גלגלי המהפכה הציונית נעשו לא רלוונטיות. מכאן קצרה הדרך לערעור מיתוס מצדה, ולחשיבה שאין צורך לחנך יותר לאור ערכים כאלה. החל בשנות התשעים, הותקף המיתוס מכל עבר על ידי חוקרים ואנשי מדעי החברה, שראו בו דבר פסול ומיותר.
צילום:avigdor_michaeli


טיול במצדה לאור המיתוס
את הסיור כדאי לפתוח במוזיאון מצדה שלמרגלות האתר. המוזיאון סוקר את תולדות המקום, מתבסס על ספרו של יוסף בן מתתיהו ומתקדם עד לחפירות וליגאל ידין. חלק מהמוזיאון מוקדש למורדים, ובו נראה את ה"גורלות" שהטילו, על שברי חרסים.

נעלה לאתר מצדה, ברכבל או ברגל. יש המון מה לראות על ההר - בורות מים, כנסיות, בית מרחץ, ארמונות ועוד. ואולי הפוסט הזה הוא לא המקום לסיור מלא במצדה, ולכן נסתפק רק במקומות הקשורים למיתוס.

כדי להתרשם מהאירוע המכונן של ההתאבדות הקולקטיבית, כדאי לראות מלמעלה את המחנות הרומיים, ולהבין עד כמה המקום מוגן ומבוצר, אך יותר מכך - להתרשם מחייהם של המורדים, חיי דלות בתוך כל הפאר.
בפינה הצפון-מערבית של האתר נמצא בית הכנסת, שהוא מבנה ציבורי שהמורדים הוסיפו לו ספסלים וחדר גניזה (בה נמצא קטע מחזון העצמות של יחזקאל). לא הרחק משם, לכיוון הארמון הצפוני נמצא החדר בו התגלו הגורלות.
צילום:ד"ר אבישי טייכר

מכאן כדאי להמשיך אל מעל הארמון הצפוני, נקודת תצפית יפה מאין כמוה, לקרוא את נאום אלעזר בן יאיר ולהרהר בגורלם המר של המורדים.
צילום:godot13

האם יש עוד דוגמאות בעולם לסיפור דומה?
  • חיפוש אחרי סיפורים מקבילים הוביל אותי לביקור במבצר נידח בעיירה מונסגיר בצרפת, בה התבצרו בני כת מורדת בנצרות (הקתרים) על הר גבוה במאה ה-13, והעדיפו להתאבד על פני נפילה בשבי (כתבתי על טיול באיזור בעבר)
  • בכרתים מרדו היוונים בטורקים במאה ה-19, וב-1866 התבצרו המורדים במנזר ארקדי, ונלחמו שם בגבורה, עם נשים וילדים, אך בניגוד למצדה לא היה שם סיפור התאבדות ברור 
  • רבים מהיהודים שנרדפו בימי הביניים על ידי הנוצרים, העדיפו למות על קידוש השם, להרוג את ילדיהם ולהתאבד (למשל בעיר יורק באנגליה), במקום להגיע לברירה שבין התנצרות לבין מוות ביסורים קשים
מונסגיר בצרפת. צילום:Lamecast




צילום:avigdor_michaeli


"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז