יום שישי, 20 בפברואר 2015

"קשר משפחתי" - טיול בזכרון יעקב בעקבות משפחות ראשונים


"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." (טולסטוי)

יום המשפחה, הידוע עדיין בשמו הקודם "יום האם", נקבע ביום פטירתה של הנרייטה סאלד (שזכתה לכינוי "האם"), ב-ל' בשבט (למעשה היא נפטרה יום למחרת, ב א' באדר). הנרייטה סאלד ייסדה את ארגון "הדסה" ועמדה בראש מוסד עליית הנוער בימי מלחמת העולם השניה.
בשל התקינות הפוליטית הפך היום הזה ל"יום המשפחה" לפני כמה עשורים, ומה מתאים ביום כזה יותר מאשר טיול בעקבות משפחות בולטות ומיוחדות בארץ.
ההיסטוריה של הציונות מלאה במשפחות שהטביעו חותמן על הישוב היהודי. משפחות כמו שרת-גולומב, דיין, שלוּש, פיינברג-בלקינד-חנקין ועוד רבות אחרות הן חלק מההיסטוריה המוכרת והפחות-מוכרת. לעיתים אפשר לתאר את חייהן כ"טלנובלה" רווית יצרים. זאב ענר אפילו כתב ספר בשם "סיפורי משפחות" על משפחות חשובות בתולדות הישוב היהודי.
זכרון יעקב היא יעד מתאים ביותר לטיול ביום המשפחה. היא נוסדה ב-1882, בראשית ימי העליה הראשונה על ידי כמה משפחות, שרבות מהן הטביעו את חותמן על הישוב והמדינה. חלקן חיו חיים של אושר, אך במקרים רבים היו אירועים טראגיים שהעיבו על חיי המייסדים ודורות ההמשך.
זכרון יעקב לא התפתחה לעיר כמו פתח תקוה, רחובות ועוד מושבות ראשונים - ואולי בשל כך החלק הישן שלה נשמר בצורה טובה. נוסיף לזה את הנוף היפה, את המדרחוב שיזכיר לנו קצת ערים עתיקות באירופה, והרי לנו מקום מושלם לטיול.
את השיטוט ברחובות המושבה נוכל להשלים אחר כך בטיול קצר בלב שטח פורח מהיפים בארץ.

צילום: rickP

קצת היסטוריה 
ראשוני המייסדים הגיעו מהעיר גאלאץ ברומניה, ורכשו את הקרקע, בתוך שטחי הכפר הערבי זמארין. הקשיים היו רבים, הברון רוטשילד לקח את המושבה תחת חסותו הכלכלית, והמושבה נקראה "זכרון יעקב" על שם אביו. כפי שבוודאי למדנו כולנו בשיעורי ההיסטוריה, מצבה הכלכלי של המושבה השתפר, אך המתיישבים הפכו לסוג של "שכירים" תחת חסות הברון. לרובם זה התאים, אך היו משפחות שהתנגדו ל"סידור הזה". הישוב סיגל לעצמו, בהשפעת פקידי הברון, אופי צרפתי-כפרי, והתמחה בגידול גפנים ליין. בהמשך נוספו מטעים אחרים.זכרון יעקב נותרה מושבה קטנה לאורך שנות המנדט הבריטי, ולאחר קום המדינה נוספה לה שכונת עולים קטנה. בעשורים האחרונים "גילו" את הקסם של המקום אומנים, מסעדנים ולא מעט אנשים שרצו לגור במקום כה יפה. לישוב נוספו שכונות וילות יוקרתיות, בתי מלון - ומרכז המושבה הפך למוקד בילוי בשם "דרך היין".


נתחיל את הטיול ב"שער המושבה", ממש בכניסה ל"דרך היין" (הידוע גם כרחוב המייסדים). הבתים הנמוכים לאורך הרחוב השתנו ברובם מאז ימי המייסדים, אך הם בנויים בתבנית של בית פרטי, ומאחוריו חצר ("חכורה") למתקני המשק. רבים מהבתים כבר הפכו למסעדות ובתי עסק תיירותיים. בחלק מהבתים יש שלט שמספר מי גר בבית זה. תאורת הרחוב והספסלים נבנו כך שישרו על המבקר אוירה כפרית-אירופית של המאה ה-19.
לאחר הליכה קצרה נגיע לבית אהרונסון, הצבוע בצבע ורוד.

משפחת אהרונסון היתה אחת ממשפחות המייסדים של זכרון. הבן הבכור, אהרון, היה אדם חכם ומבריק, והתמחה בתחום החקלאות. הוא זה שגילה את "אם החיטה", זן החיטה שממנו התפתחו כל זני החיטה המוכרים כיום. הוא למד אגרונומיה, הקים חוות נסיונות בעתלית, והיה מנהיג פעיל של הישוב בימי הטורקים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הקים את מחתרת "ניל"י", שפעלה עבור הבריטים, בעיקר בתחום הריגול, תוך סיכון רב, תחת השלטון הטורקי. בשנת 1919 נעלם המטוס בו טס, מעל תעלת למנש, בין צרפת לבריטניה.

צילום: אופיר קרופיק

אחותו שרה נולדה בזכרון יעקב, ונישאה ליהודי אמיד מבולגריה, איתו גרה בקושטא, בירת האימפריה. היא הזדעזעה מטבח הארמנים, והחליטה לשוב לארץ ולפעול לגירוש הטורקים מהארץ כחלק ממחתרת ניל"י. בגלל תפיסת יונת דואר, וחקירות נמרצות ואכזריות של הטורקים, נעצרה שרה בבית משפחתה ועברה עינויים קשים. כשביקשו להעבירה לנצרת, היא ביקשה לעבור בבית כדי להתקלח ולהחליף בגדים, ושם ניסתה לשים קץ לחייה, כדי שלא תישבר בחקירה ותסגיר חברי מחתרת נוספים. היא נפצעה קשה, וביקשה מד"ר הלל יפה, רופא המושבה, לא לעזור לה. היא נפטרה לאחר שלושה ימים, ונקברה בחלקה נפרדת ומגודרת בבית העלמין.


פעיל חשוב ומיוחד במחתרת היה אבשלום פיינברג, שהיה מאוהב גם בשרה וגם באחותה רבקה, והיה עוזרו של אהרון אהרונסון. הוא נהרג בדרכו למצרים, ומקום קבורתו זוהה רק ב-1967, לאחר שדקל צמח מחרצן תמר שהיה בכיסו.


חוטר מהדקל הזה נשתל ליד קברה של שרה.
בית המשפחה שוקם והפך למוזיאון לזכר המשפחה ומחתרת ניל"י, ורבים מבקרים בו, בעיקר תלמידי בתי ספר.

רבים מתושבי זכרון יעקב לא אהבו, בלשון המעטה, את פעילות משפחת אהרונסון וחששו שפעילות המחתרת תמיט על הישוב היהודי גורל דומה לזה של הארמנים. במשך שנים טושטש חלקה של המשפחה פורצת-הדרך.

הספר שרה גיבורת ניל"י שכתבה דבורה עומר הביא את תודעת ניל"י וסיפורה של שרה לידיעת ציבור נרחב, כמו גם הספר אות מאבשלום שכתבה נאוה מקמל-עתיר שנכתב על אבשלום פיינברג.

אוהל יעקב
נמשיך לאורך הרחוב היפה, נעבור ליד "בריכת בנימין", מאגר המים הישן של הישוב, ובו כתובת הקדשה לאליהו שייד פקיד הברון, ומתקן לשתיית מים.
נחלוף ליד עוד מסעדות ובתי קפה, עד לפינת הרחוב (הנדיב). בפינה, מצד שמאל, נמצא בית הכנסת הגדול (אוהל יעקב, על שם אביו של הברון) של המושבה.
אם בית הכנסת פתוח, כדאי להיכנס. הוא אחד היפים מאילו שנבנו במושבות הברון. תכנון בית הכנסת נעשה על ידי פקידי הברון הצרפתים, והוא נחשב "מודרני" בעיני החרדים.

בשנת 1913 יצאו ראשי הרבנים בארץ ישראל, ביניהם הרב קוק, למסע בין המושבות והקבוצות החדשות. בכל מקום ביקרו הרבנים הם ניהלו שיחות וויכוחים עם התושבים, שזכו לתיעוד נרחב, ובעצם עימתו את העולם הדתי הישן עם החלוצים ועולמם.
בזכרון יעקב היה פולמוס גדול על... מיקום בימת בית הכנסת. הבימה מוקמה קרוב לארון הקודש, ולא באמצע בית הכנסת, דבר שנחשב סוג של "רפורמיות" וחיקוי מנהגי הנוצרים.

צילום: ריקי פלג

נלך ברחוב הנדיב. מימיננו גן ציבורי קטן, הוא "גן הטיול" שהוקם על ידי פקידי הברון. מולו, בצד הדרומי של הכביש, נמצא בית הפקידות, הבית בו נוסדה הסתדרות המורים ואף היה מעין "בית נבחרים" של נציגי הישוב בימי הטורקים. הבית נבנה במקור לטובת פקידי הברון רוטשילד.
אחת ממשפחות המייסדים של זכרון יעקב היא משפחת אריסון. אחד מצאצאיה עלה לגדולה והתעשר מעסקי ספנות בארצות הברית. הוא חזר בערוב ימיו לארץ, רכש את בנק הפועלים, ומימן מכספו את שיפוץ בית הפקידות והפיכתו למוזיאון לתולדות העליה הראשונה. ביקור במקום מומלץ ביותר: סרטים, הפעלות לילדים ולמבוגרים ושפע של מידע. אפשר אפילו להתלבש ולהצטלם כחלוצים מסוף המאה ה-19.
משפחת אריסון ידועה גם בזכות תרומותיה הגדולות למערכת הבריאות בארץ (בית החולים איכילוב) ולמוסדות אחרים, והדמות הידועה מבני המשפחה בארץ היא שרי אריסון.

צילום: Censnak

בית דניאל
מהמוזיאון נפנה ימינה לרחוב הרצל ומייד שמאלה בשדרת ברושים שתוליך אותנו לבית דניאל.
הבית הזה קשור גם הוא למשפחה חשובה בתולדות הישוב. הוא נבנה ב-1898 על ידי צבי בנטוויץ', ממנהיגי הציונים באנגליה, עבור בתו ניטה, ובעלה מיכאל לנגה. הבית (שנקרא בשם "וילה כרמל") נבנה בפאר ועושר והוא מוקד חשוב לבילויים ואירועים. ניטה נפטרה בגיל צעיר, ב-1922, ולאחר מותה התאבד בעלה מיכאל. שמם של הנאהבים חרוט על ספסל אבן בכניסה. בסמוך יש שביל שמוליך לבריכת דגי נוי נטושה.

 
צילום: ד"ר אבישי טייכר

אחותה של ניטה, ליליאן, נכנסה לגור בבית אחרי מות הזוג. בנה, דניאל, היה פסנתרן מחונן, אך גם הוא שלח יד בנפשו, והוא בן 18, בזמן ששהה בשיקגו לקבל טיפול רפואי.
לאחר מותו, נקרא הבית בשם "בית דניאל", והפך לבית נופש לאומנים ואנשי רוח. לבית נוספו מבנים נוספים, כולל בריכת שחיה ומגרשי טניס, אך הוא עמד נטוש ברובו במשך שנים. כיום הוא שייך לאוניברסיטה הפתוחה.
לאותו הרברט-צבי בנטוויץ היו ילדים רבים, ביניהם המוזיקאית הידועה תלמה ילין, שתי בנות שהתנצרו, אנשי אקדמיה ורפואה ועוד. בויקיפדיה הקדישו קטגוריה שלמה למשפחת בנטוויץ.



בית העלמין
מכאן נשוב על עקבותינו באותה דרך (או שנקצר דרך רחוב הרצל) ונחזור לכניסה לדרך היין. מדרום, על רחוב המייסדים, נראה את הכניסה לבית הקברות.
כאן, תחת המצבות הקרירות ועצי הצל הרבים, נחים כמעט כל הראשונים: משפחת אהרונסון, הנאהבים לבית לנגה, רופא המושבה הלל יפה ורעייתו, כמו גם לא מעט מהמייסדים שמתו במגפות, ברעב ובמלחמות. קבורים ילדים שנפטרו בדמי ימיהם, ואף פליטים שהגיעו מתל אביב במלחמת העולם הראשונה וגוועו ברעב.
קברה של שרה אהרונסון שהתאבדה, איננו מחוץ לגדר, אך מגודר ו"מבודד" משאר הקברים.
על אחת המצבות, של פרץ הרצנשטיין חקוקה הכתובת הנוגעת ללב: "לבניו אחריו ציווה במרץ, נא אל תעזבו את הארץ"

מדרום לבית הקברות, ליד תחנת האוטובוסים והמרכז המסחרי, על אנדרטה דמוית מגילת קלף, מונצחים כל המייסדים.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

רמת הנדיב - מנצור אל עקב
מכאן, ניסע דרומה לכיוון בנימינה, עד "רמת הנדיב": שטח גדול ששייך למשפחת רוטשילד, ובו אחוזת קבר הברון ומסלולי הליכה בטבע. את קבר הברון נשאיר לביקור אחר, כמו גם את המסלול של עין צור, ונבחר בשביל שיוליך אותנו אל מנצור אל עקב - וילה רומית עתיקה, ממש על המצוק של הכרמל.

 
צילום: israelTourism

בוילה השתמרו מבני חקלאות - גת, אורוות לסוסים. בחפירות התגלה גם מקווה טהרה, שהעיד על כך שלפחות בתקופה מסוימת, המקום היה שייך ליהודים. ככל הנראה, המקום ננטש בתקופה המוסלמית, כשגידול הגפנים ליין הפך נדיר יותר. רוב האבנים נשדדו לצרכי הקמת מבנים אחרים, אך עדיין המקום מרשים. מהאחוזה נוכל לצפות על חוף הכרמל, מקיסריה ועד עתלית, על שלל הישובים ובריכות הדגים.

צילום: דודי הולצמן

בנוסף, יש ברמת הנדיב עוד הרבה מסלולים יפים (ואפילו שביל ישראל עובר שם).

 
צילום: דודי הולצמן


החוקר יהודה זיו העלה השערה שהשם "מנצור אל עקב" משמר את שמו של רבי עקיבא, שעונה והוצא להורג בקיסריה הסמוכה, והעיירה אור עקיבא נקראת על שמו. על רבי עקיבא ועל משפחתו כדאי לקרוא בספר המצויין של יוכי ברנדס "הפרדס של עקיבא"

אתר נוסף, מפתיע, קצר וקרוב למרכז זכרון יעקב. על המורד הצפוני של המושבה, לכיוון ואדי מילח, נמצאת מערה מיוחדת שמתוכה צומח עץ מַיִש נדיר וגדול.
סעו לבית הספר "החורש" ברחוב התאנה. מאחורי בית הספר יוצא שביל למרגלות הבתים, עד לשלט שמפנה למערת המיש. מכאן נשקף נוף מרשים של פתחת ואדי מילח.

צילום: דודי הולצמן

מכאן נרד בשביל בן כמה עשרות מטרים עד לעץ המיש הבוקר מתוך פתח מערה, ולידו ספסלים ותצפית על הנוף, כולל הכפר פרדיס והים. מכאן נרד ימינה בזהירות ונחפש את פתח המערה השני (אין שילוט). ניכנס למערה (מצויידים בפנסים), ונשמע את ציוציהם של העטלפים. חוב המערה חשוך, אך פתחיה מוארים. המערה מוליכה עד לגזע עץ המיש שראינו קודם לכן. נשוב בדרך בה הגענו.
בנובמבר 2016 פגעה שרפה קשה בכל שטחי צפון זכרון יעקב, כולל בירידה למערת המיש. העץ עצמו נפגע רק מעט, אך סביבתו פגעה קשה.

עוד דברים מעניינים על זכרון יעקב:



* חלק מהתמונות צולמו לפני כמה שנים, וייתכן שכשתטיילו תראו מראה שונה במקצת *

יום שבת, 7 בפברואר 2015

מזרח חבל לכיש - כלניות, פסיפסים וגם טקסס



צילום: דודי הולצמן

בימים שבין סוף החורף לתחילת האביב, מתכסה השפלה, מיער בן שמן בצפון, דרך איזור בית שמש ועד פאתי הנגב בדרום בפלומה ירוקה, מנוקדת אלפי פרחים – רקפות ביערות וכלניות בגבעות החשופות. אחריהם מגיעים הסחלבים בפינות שונות, ומשטחי תורמוסים סגולים-כחולים במקומות רבים.
זה הוא גם השטח ה"מחורר" ביותר בארץ – אלפי מערות מסתור, בעיקר בשפלה הדרומית. חלקים נכבדים משטח זה נותרו כשטחים פתוחים, גם בזכות היותם שטחי-אש. בין הגבעות פזורים אתרי עתיקות, מהם מוכרים כמו תל לכיש, בית גוברין ותל בית שמש, ומהם מוכרים פחות.
אך האזור הוא לא רק אתר טיולים ונוף פתוח. הוא גם היה סלע מחלוקת בין צרכי התיישבות לבין שמירת הטבע והנוף הפתוח. עיקר המאבק ניטש במזרח חבל לכיש, ליד אמציה – שם הוקמו ישובים למפוני חבל קטיף. גורמי שמירת הטבע העדיפו הרחבת ישובים קיימים והישענות על התשתיות הקיימות. גורמים אחרים העדיפו לתת למפוני גוש קטיף לשמור על המסגרות הקהילתיות שלהם בישובים נפרדים, גם אם במחיר פגיעה בשטחים הפתוחים.
 צילום: flavio

חברי ד"ר אורן אקרמן כתב על כך לפני מספר שנים

כדי לראות את האיזור בתפארתו, נצא ממחלף קרית גת מזרחה לכיוון לכיש, ושם נפנה ימינה לכיוון אמציה, אל מזרח חבל לכיש.

חורבת בית לויה
ליד מושב לכיש, הידוע בענבי המאכל שלו נראה את תל לכיש מתנשא מעלינו, ואחריו עומדים כרמי ענבים בשלכת. בסמוך נמצא האתר הארכאולוגי המפורסם של תל לכיש.

ככל שנמשיך, נראה יותר ויותר שטחים פתוחים וכלניות פורחות, שיתחלפו לקראת סוף פברואר בתורמוסים כחולים. כ-100 מטר לפני הכניסה למושב אמציה, נפנה שמאלה לכביש משובש. מימיננו נראה את הרי חברון, ואולי גם קטעים מגדר ההפרדה. נפגוש פרות שרועות באחו בין כלניות, ולאחר כשני קילומטר נראה שלטים "זהירות שטח אש", נפנה ימינה, ולאחר קילומטר שמאלה לדרך הפטרולים הישנה והמשובשת. לאחר עוד כקילומטר נפנה שמאלה, במעלה הגבעה, עד שנגיע לראשה. זהו האתר הארכיאולוגי "חורבת בית לויה". לב המקום היה כנסיה ביזנטית גדולה, ובה רצפת פסיפס מהיפות ביותר שנתגלו בארץ. בפסיפס דמות ספינה גדולה, ובעלי חיים שונים. עד לפני זמן מה, הפסיפס היה מכוסה בחול (והמטיילים הצטיידו במטאטאים כדי לגלות את הרצפה ולכסות אותה). כיום, היא גלויה לעין כל.



צילום: דודי הולצמן

צילום: דודי הולצמן



 צילום: שלומי שטרית

מהכנסייה נביט צפונה, ונראה גבעה בולטת הרחק – זה הוא תל מראשה הסמוך לבית גוברין. מצפון-מערב לכנסייה – מערת פעמון הרוסה למחצה, וממש סמוך לכנסייה – מערת קבורה קטנה. אך אלו לא ההפתעות היחידות שיצפו לנו. נעלה מהכנסייה על הגבעה, ונראה גת עתיקה להכנת יין. נמשיך לאורך הגבעה, וליד עץ חרוב נראה כניסה למערת מסתור קצרה. הזחילה קצרה ונחמדה לילדים. בהמשך הדרך מצפה לנו חפירה ארכאולוגית ובה נתגלו מערות קבורה נוספות ומקווה, ומערות קולומבריום לגידול יונים.
המקום נחפר על ידי המורמונים, וביניהם יש מי שמזהה את המקום כ"באר להי" או "באר לחי" - המקום שבו היכה שמשון אלף פלשתים בלחי חמור, או על שם אחד מנביאי המורמונים בשם "להי". 
כל האתר טובל בפריחת כלניות ועיריות, ובתחילת מרץ – גם תורמוסים כחולים, בעיקר מצפון לתל.
היות שהאתר נמצא תחת חפירה, יש מערות שנסגרות ונאטמות, וגדרות תיל פזורות בשטח. אנא, השמעו לשלטים!


 

צילום: דודי הולצמן

 כמה אזהרות:
  • לא להיכנס בימי חול לכל האזור-שטח אש!
  • לא לתת לילדים לרוץ באתר ללא השגחה – הוא מלא בורות!
  • לא להיכנס לתוך אתרי חפירה שהכניסה אליהם אסורה!
  • הדרך לחורבת בית לויה משובשת, בעיקר אחרי גשמים, סעו בזהירות!


מערות חזן וגבעת גד
נחזור בדרך בה הגענו לכיוון אמציה, נפנה שמאלה ובכיכר ימינה לכיוון מערות חזן וגבעות גד. מהכביש יש פניה ימינה לדרך עפר, ולאחר קילומטר נפנה לדרך נוספת שתעלה אותנו לגבעה נישאה (אפשר לעלות גם ברגל), ממנה נראה את כל מישור החוף הדרומי, מעזה ועד ראשון לציון . שמה של הגבעה הוא גבעת גד, ועל פסגתה נמצא קברו של שייח' עלי, עטורת כיפה. גם בגבעה זו יש מערות מסתור ומרבדי פריחה למלוא האופק.
 
צילום: golf bravo

נחזור לכביש ונפנה דרומה, בדרכנו למערת חזן. באתר חזן נמצאה אחת ממערכות המסתור היפה בארץ, שהופעלה כאתר תיירותי עם תאורה והסברים. כיום האתר נטוש והכניסה אליו לא מוסדרת, אך הגדרות שחסמו אותו הוסרו. הכניסה - באחריות המטיילים. לידו נבנה הישוב החדש בני דקלים.
צילום: עמוס מרום

 
המשך הכביש יוביל אותנו לתוך יער אמציה, על שלל הרקפות שלו, וממנו אל שטח פתוח ובו סכר על אפיק נחל אדוריים. בשנים גשומות יוצר הסכר אגם קטן וציורי שנוצר כאן בחורפים גשומים. מייד אחרי הסכר, במקביל לנחל, שטח רחב מלא בפריחת כלניות צפופה. ממש "דרום אדום" עם פחות עומס. 
צילום: דודי הולצמן

מכאן יוצאת דרך משובשת (שטח אש, אנא היכנסו רק בסופי שבוע) מסומנת בירוק לאורך הנחל, לעבר משטח כלניות, לרגלי תל המכונה תל אגרה. מהדרך הירוקה נעבור לדרך כחולה, ולאחר כקילומטר וחצי נפגוש שוב את נחל אדוריים, שיוצר מעין "קניון" בעומק כ-6 מטרים באבן הקירטון הלבנה. מהקניון דרומה ומערבה – קילומטרים רבים של שטח פתוח, מנוקד מערות וחורבות עתיקות. בעלי רכב 4*4 יוכלו להגיע מכאן עד לתל נגילה ושמורת פורה שעל כביש 40, בדרך לבאר שבע.

צילום: דודי הולצמן
 
הלו טקסס: דרך פטרולים ישנה, כביש חדש
נחזור לכיוון אמציה. הכביש שממשיך משם מזרחה ודרומה, נקרא כביש 358, ומתחבר עד לסביבות להב. הכביש עובר ממש לאורך הקו הירוק וגדר ההפרדה, וממזרח לנו הרי חברון, על שלל הכפרים והעיירות העוינים-למדי. לאורך הכביש הולכים ונבנים ישובים חדשים למפוני גוש קטיף, לצד הישוב שקף הותיק יותר: כרמי קטיף, אליאב, חרוב, ונטע-מרשם. לאורך הכביש עוד הרבה גבעות עם אתרי עתיקות שלא נחפרו ומחילות מסתור שמחכות למי שיזחל בהן.

צילום: דודי הולצמן

לקראת סופו הכביש מגיע עד לשומריה, קיבוץ של השומר הצעיר שהפך לישוב למפוני הגוש. משמאלנו - גדר ההפרדה והכפרים המערביים של הר חברון. עד לפני שנים אחדות היה מעבר חופשי של כפריי הר חברון לתוך הקו הירוק, תוך ניצול העובדה שהאיזור נידח ומבותר. תושבי האיזור המעטים נהגו לכנות את האיזור בשם "טקסס". בשנים האחרונות הופך המקום נגיש ובטוח הרבה יותר.
מי שמגיע לאיזור בסתיו, יוכל לראות פריחת חלמוניות ואתרים רבים בכל האיזור הסובב את באר שבע 
ועוד דברים מעניינים:


יער המלאכים, צילום:משפחת מדובר





"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז