יום חמישי, 23 ביוני 2016

בתחנה לבאר שבע: סיור אורבני בבירת הנגב

לאט לאט, אבל בטוח, באר שבע מתחילה לבסס את עצמה כאתר תיירות. קניונים, שיקום העיר העתיקה ובאר אברהם, מוזיאונים חדשים לילדים ונוער. אבל באר שבע עוד עשויה לעלות לכותרות כאתר תיירות ארכיטקטוני - של סגנון ה"ברוטליזם" (בניה בבטון חשוף), שהיה נפוץ בשנות הששים והשבעים, ובאר שבע מייצגת אותו בנאמנות.
כל זה עוד לפני שהזכרנו את האתרים המעניינים מסביב לעיר ובשוליה - מוזיאון חיל האויר, פריחת חלמוניות, אנדרטת חטיבת הנגב, תל באר שבע ויערות להב. על כל אלה כתבתי בפוסט ב-2013.
בפוסט זה נבקר בבאר שבע בעיר, במוזיאונים ובארכיטקטורה הייחודית שלה.


צילום: משה דוד

היסטריה ארוכה בקצרה
"על כן קרא למקום ההוא באר שבע, כי שם נשבעו שניהם" - זה האזכור הראשון של באר שבע, לזכר המקום בו נשבעו אבימלך ואברהם ברית שלום. בהמשך סיפורי התנ"ך, מכאן יצא יעקב אבינו בדרכו לחרן, וכאן עבר עם משפחתו בדרך למצרים.

בבאר שבע נמצאו שני אתרים מתקופה זו: הבאר המכונה "באר אברהם", בעיר העתיקה של היום, ותל באר שבע, מחוץ לעיר, עם ממצאים מרשימים מתקופת התנ"ך, כולל מפעל מים תת קרקעי.
באר שבע התקיימה כישוב גם בתקופה הרומית, אך ננטשה, ורק בשנת 1900 הוקמה מחדש על ידי העותמאנים. בסיוע גרמני, הם הקימו עיר מתוכננת, עם רחובות שתי וערב, כמרכז עירוני לאוכלוסיה הבדואית. העיר (אולי יותר עיירה?) היתה מרכז קטן וצנוע לבדואים גם בימי המנדט, ושוחררה על ידי צה"ל במבצע "משה" באוקטובר 1948. (אבי, יעקב הולצמן ז"ל, השתתף במבצע זה).

לאחר קום המדינה, גרו בה בעיקר חיילים ואנשי מנהל, וב-1950 הורחב שטח העיר פי כמה והוחלט להפוך אותה לבירת הדרום. הופנו אליה אלפי עולים, ונבנו השכונות הראשונות. בעשרות השנים הבאות היתה באר שבע "שדה ניסויים" ארכיטקטוני - משקי עזר, שיכונים, שכונות "פטיו" נבנו, אלפי תושבים הגיעו, כולל לא מעט אנשי קבע ועובדי הכור הגרעיני. כביש חדש נסלל וגם מסילת רכבת, שזכתה להנצחה בשירים.
נפתחה אוניברסיטה ונבנה בית חולים גדול, העיר באמת הפכה לבירת הנגב.


בשנות ה-90 היה גל בניה גדול נוסף, עם הגעת רבבות עולים מברית המועצות.
בשנים האחרונות מתנערת באר שבע מהאווירה ה"אפרורית" שלה - מוזיאונים חדשים, קניונים (העיר היא אלופת הארץ בשטחי מסחר לתושב), מזרקות ופארקים - כל אלה נוספו לעיר בשנים האחרונות והפכו אותה יותר תוססת.
צילום:חן רוזנפלד

ארכיטקטורה בשכונות
נתחיל בנסיעה ברחובות באר שבע ה"חדשה" - בשדרות רגר המוליכות מהכניסה לעיר ועד מרכז העיר. משמאלנו נעבור את האוניברסיטה ובית החולים, ומול העיריה נפנה ימינה לרובע א' - לרחוב מונטיפיורי. בית מספר 5 הוא המבנה הייחודי של בית הכנסת העיראקי - מבנה דמוי אוהל, עשוי בטון חשוף - שמתכתב גם עם "אוהל מעד" של בני ישראל במדבר וגם עם העובדה שבאר שבע היא במדבר. בתוך בית הכנסת, המשולשים יוצרים צורת מגן דוד ויש בו ויטראז'ים יפים. סקירה ארכיטקטונית על המבנה הייחודי נראה כאן.
בית הכנסת (שתוכנן על ידי נחום זולוטוב) הונצח על בול בסדרת בולי הארכיטקטורה של דואר ישראל, והוא דוגמה מעניינת ומוצלחת של עיצוב ייחודי בבטון חשוף
צילום: ד"ר אבישי טייכר

מכאן נמשיך ברחוב מונטיפיורי שהופך לרחוב בזל, ובכיכר נפנה לרחוב ביאליק. מיד נראה את המבנה דמוי-החללית של מכללת סמי שמעון לטכנולוגיה. כאן מדובר במבנה משנות האלפיים ולא משנות החמישים, והוא מציג פן אחר במגוון הארכיטקטוני של באר שבע. הוא תוכנן על ידי הארכיטקט חיים דותן

צילום: דודי הולצמן

ברחוב ביאליק נפנה צפונה, משם לרחוב בן יהודה ורחוב שמעוני. אנו ברובע ב' של באר שבע, שחלקים ממנו נבנו בשנות השישים, ובו בולט במיוחד בנין הידוע כ"בית המגרות" או ה"14 קומות". בעבר, הוא בלט בנוף כבר מהכניסה לבאר שבע, והיה הגבוה בעיר. כיום יש בנינים גבוהים ממנו בהרבה.
צורתו הייחודית הגיעה אפילו לכתבה ב"ניו יורק טיימס".

צילום: דודי הולצמן

מכאן נמשיך לעוד שכונה שנעשו בה "ניסויים ארכיטקטוניים", היא שכונה ה': נחזור לרחוב ביאליק, משם לשדרות המשחררים ולשדרות יעלים.
שכונה ה נבנתה החל בשנות השישים, וגרו בה המומחים הצרפתיים שהגיעו לכור בדימונה, אנשי צבא ובעלי מקצועות חופשיים. בהמשך, נוספו גם עולים מברית המועצות, ובשנות ה-90 הגיע גל נוסף של עולים שהחליף את האוכלוסיה הותיקה.
ניסו ליצור כאן את שכונת ה"שטיח" - בתי "פטיו" (חד ודו קומתיים, בצפיפות רבה), כשלכל בית חצר פנימית קטנה, ובין הבתים מחברים משעולים מקורים למחצה, מעין גרסת בטון לבניה מדברית קדומה. התוצאה, במפתיע, סבירה עד היום - ונוכל לשוטט במשעולים שמדרום לשדרות יעלים, הנושאים שמות של חיות ארץ ישראל כמו גירית, פסמון, עופרים, דרבן ועוד.
ממול, בצד הצפוני של שדרות יעלים, נבנה הבנין הארוך ביותר בישראל בפרט ובמזרח התיכון בכלל. בהשראת הארכיטקט לה-קורבוזייה, נבנה "שיכון הרבע קילומטר" - בניין ארוך במיוחד שאורכו 250 מטר! (בנין דומה, מעט קטן יותר, נבנה גם בקרית גת). כשיכון, הבניין הפך למוקד פשע, אך פונה והפך למרכז קליטה מוצלח למדי.

צילום: מיכאלי

שכונה ה' נחשבת מוצלחת למדי עד היום. מיכאל יעקבסון כתב על הארכיטקטורה שלה 
בנוסף לשכונות שסקרנו, יש ניסויים ארכיטקטוניים רבים בסגנון הברוטליזם - גם ברובע ד', בבניין הקונסרבטוריום העירוני, בנין מרכז הנגב - ובעיקר בתוך קמפוס אוניברסיטת בן גוריון.
עוד על באר שבע כניסוי ארכיטקטוני, באתר XNET.

הארכיטקט והבלוגר מיכאל יעקבסון הקדיש לבאר שבע ולסגנון הברוטליזם מקום נרחב בבלוג שלו 
וגם אתר "וואינט" רואה את "היופי שבכיעור" בבתי הבטון של באר שבע.

לא הרחק מכאן, בין השכונות י וי"א יש פארק לזכר החיילים האוסטרלים שהשתתפו בכיבוש העיר ב-1917, ובו מתקני משחקים מונגשים לילדים נכים
צילום:ד"ר אבישי טייכר

העיר העתיקה
כפי שהזכרנו, העיר העתיקה נבנתה בתחילת המאה ה-20 ותוכננה על ידי הגרמנים כמרכז לבדואים, בצורת רחובות מצטלבים. חלק מהמבנים נהרסו או הוזנחו, אך אחרים שוקמו ואפשר לבקר בהם. רובם לאורך רחוב העצמאות:

  • המסגד שנבנה בעיר ובית המושל שלידו (רחוב העצמאות 60) הפכו למוזיאון הנגב
 
צילום: ישראל גולד
  • בניין ה"סראייה" (בית הממשל) הפך לחלק ממחנה פיקוד דרום 
  • בית הספר לילדי הבדואים הוא חלק ממתחם מוזיאון המדע (יחד עם בנינים עתיקים אחרים)
  • מרכז האומנויות נמצא גם הוא בבית עותמאני עתיק, ברחוב אנילביץ'
  • בית עראף אל עראף (מושל העיר) - בנין יפהפה שעבר שיקום, וכיום משמש בית משרדים פרטי (רחוב העצמאות) 

צילום: ORI

מתחם תחנת הרכבת
תחנת הרכבת הטורקית נמצאת בקצה הצפוני של העיר העתיקה, משומרת ומשוקמת כיום כמרכז קניות (רמב"ם פינת דיוויס) . בתוכה נמצא מתחם הקטר 


אפשר לצפות בסרטים על הרכבת ולשבת במספר מסעדות ובתי קפה במתחם
צילום: איליה פרינץ

יד לחייל התורכי (רחבת כאמל אתאטורק)
האנדרטה נמצאת במפגש הרחובות רמב"ם ורחוב עלי דיוויס, ליד מתחם תחנת הרכבת הישנה. האנדרטה נחנכה במלאות 85 שנים לקרבות לכיבוש באר שבע בידי הצבא הבריטי .
צילום:גבי בן שמואל

בית הקברות הבריטי
בצפון העיר העתיקה נמצא בית הקברות לחללי הצבא הבריטי. על משטח דשא ירוק ומטופח מסודרות מאות מצבות. מחלקה מיוחדת של הממלכה הבריטית אחראית על תחזוק בתי הקברות בכל רחבי העולם, ביניהם זה שבבאר שבע. רוב הנקברים כאן הם חללי הצבא המלכותי ממלחמת העולם הראשונה. מדי שנה, ב 31 באוקטובר נערך כאן טקס רשמי (זהו היום בו כבשו צבאות בריטניה ומושבותיה, בעיקר מאוסטרליה וניו זילנד, את העיר באר שבע). את בית הקברות הכשירו ובנו חלוצים יהודים מקבוצת "בני העמק" ב-1921
צילום: Danny W

מוזיאון המדע
בתרומת משפחת קרסו, הוקם בלב העיר העתיקה מוזיאון מדע לילדים (שגם מבוגרים יהנו ממנו). הוא מותאם גם לביקורי כיתות מבתי ספר, וגם לקהל הרחב. המוזיאון עוסק בעולם הגרעין, התקשורת, מדעי החיים, אלקטרוניקה, מכניקה, אנרגיה וחמשת החושים. מומלץ ביותר.

צילום: דודי הולצמן

המוזיאון מתבסס על מבנים ישנים יותר ופחות, וזכה לסקירה ארכיטקטונית באתרו של מיכאל יעקבסון

באר אברהם
על פי התנ"ך, הקמת באר שבע נעשתה על ידי אברהם, אבי האומה, על בסיס השבועה שנשבעו אבימלך ואברהם. הבאר, שגילה לפחות אלף שנים, נמצאת בדרום העיא העתיקה, לא הרחק מתוואי נחל באר שבע, ועתיקותה הביאה ל"ייחוס" שלה לאברה אבינו.

ליד הבאר נבנה אתר תיירות דמוי אוהל, עם מולטימדיה ומופע אור קולי, שמחבר אותנו לימי קדם ולדמותו של אברהם אבינו.

צילום: Daniel Baranek

  
עוד קישורים מעניינים:
 


צילום: אודי שטינוול





יום רביעי, 1 ביוני 2016

טיול על הרכס: הרי נפתלי וגבול לבנון

דרך הנוף לאורך הרי נפתלי היא אחת הדרכים היפות בארץ: בחורף נשקפים ממנו נופי עמק החולה והחרמון הלבן; באביב פורחים סחלבים וצבעונים; בקיץ, בעוד העמק שמתחתינו לוהט, האויר על הרכס נעים וקריר, ויש אפילו כמה מעיינות לטבול בהם...


צילום: Yair Aronshtam

כביש 886 עובר במקביל לגבול לבנון, ויש בו תצפיות לתוך לבנון מערבה, ולעמק החולה, הגולן והחרמון (עם כיפתו הלבנה בחורף ובראשית האביב) מזרחה. גבול לבנון מעורר זכרונות עצובים של מלחמת לבנון הראשונה (ממש בתקופה זו של השנה, מציינים 34 שנים למלחמה) והשניה, כמו גם מהשהות הארוכה של ישראל בדרום לבנון. דרכי הנוף זרועות פינות זכרון לזכר נופלים בזמן שהותנו הארוכה והמדממת בלבנון.
טיול ברכס הרי נפתלי יכול להיות המשך לסיור שכתבתי עליו בבקעת קדש או לאורך כביש הצפון

נתחיל בקיבוץ יפתח, וניסע בכביש צפונה. מעט מצפון לקיבוץ מסתעפת ימינה דרך עפר נוחה, היא דרך נוף הרי נפתלי. זו אפשרות אחת לטייל באיזור, והאפשרות השניה - היא להמשיך בכביש צפונה.
הכביש עולה במעלה הרכס, ומגיע עד לגובה של מעל 800 מטר, בעוד העמק שמתחתנו הוא פחות מ-100 מטר, עובדה שמאפשרת נקודות תצפית רבות ויפות.

תצפיות בין יפתח למנרה
התצפית הראשונה היא "מצפה פאר", הצופה על כל סביבותיה, בעיקר מזרחה (אל העמק, החרמון והגולן) ומערבה (ללבנון).
לא הרחק ממנה, מצפה חוסיין עמאר, על שם מג"ד גולני מהישוב ג'וליס שנפל בלבנון, ממש סמוך לכאן מעבר לגבול.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

ממש בסמוך מצפון, נמצאת שמורת טבע יפה, ובה פורחים סחלבים בחודשי מרץ ואפריל, שמורת הר נזר
מצפון לשמורה הזו, בין שמורת הר נזר למטעי קיבוץ מנרה, יש שמורה נוספת, שמורת אירוסי מנרה, ובה פורחים שניים מאירוסי ההיכל היפים ביותר: אירוס נצרתי (במרץ) והאירוס ההדור (באפריל). השמורה פחות מוסדרת ומגיעה ממש סמוך לגבול.

צילום: גדעון פיזנטי


ממנרה ועד מרגליות
מכאן נגיע למנרה, קיבוץ שנוסד בשנת 1943, במרומי ההר (גובה 888 מטר). הקיבוץ סבל במלחמת העצמאות והיה מנותק בתחילת המלחמה. ועדת השמות התנגדה לשימוש בשם "מנרה" והחליטה על השם "רמים". חברי הקיבוץ התנגדו, ואף נתנו את הדוגמה המשעשעת: קבוצה בני הקיבוץ, הלכו למושב רמות נפתלי. בדרכם, פגשו הבוגרים עובר אורח ששאל אותם מי הם ולאן הם הולכים, והקבוצה ענתה כי הם מרמים והולכים לרמות. ועדת השמות נכנעה לבסוף.
כיום הקיבוץ מתפרנס מחקלאות מטעים בהר ומשטחי חקלאות בעמק החולה, וגם מצימרים ומאתר "צוק מנרה" הפופולרי. בצוק מנרה יש את הרכבל הארוך ביותר בארץ (מבין החמישה...), סנפלינג, קיר טיפוס, רכבת מורד ושאר פעילוית אתגריות.

צילום: דודי הולצמן



צילום: דודי הולצמן


בקיבוץ מתגוררת רחל רבין-יעקב, אחותו של יצחק רבין ז"ל.

ליד בית העלמין של הקיבוץ נמצא מצפור לזכר אמיר קרא שנפל בלבנון, עם נוף מדהים אל העמק.
ממנרה נמשיך צפונה. משמאלנו הר שנאן, הגבוה בהרי נפתלי (902 מטר), ממש על הגבול עם לבנון. על ההר מוצב צה"ל וקברי האמוראים רב פפא ורב אשי. ההר סגור לביקורים בגלל קרבתו לגבול.
מקור השם "שִׁנאָן" הוא "מלאך" (המילה "שֶׁנאָנָיו" נזכרת בהגדה של פסח, ממש לקראת הסוף).

בהמשך הכביש נראה מימיננו את מושב מרגליות. במושב התגורר במשך שנים חבר הכנסת והשר לשעבר יוסי שריד ז"ל, ואף עסק בהוראה. ליד המושב נמצא המבצר הצלבני "הונין" (Chateau Neuf). המבצר איננו גן לאומי בתשלום, אך מרשים מאוד, וגם ממנו, כמו מכל מקום על הרכס, יש נוף מרהיב. הוא נבנה ב-1107 על ידי הצלבנים כאחד משרשרת מבצרים סביב הדרך מדמשק לצור (גם מבצר הבופור הידוע הוא חלק ממבצרים אלה). 



צילום: דודי הולצמן

מכאן יורד הכביש לכיוון כפר גלעדי ומטולה, ודרך הנוף שיוצאת מיפתח (ראו בהמשך) מתחברת אליו

נסיעה על דרך הנוף
דרך הנוף, שהוכשרה על ידי קק"ל, מתפתלת על המורד של רכס רמים, בתוך חורש שנפגע קשות משריפות, בעקבות מלחמת לבנון השניה. קק"ל משקמת את הנוף והעצים צומחים לאיטם וצובעים את הדרך בירוק.
המצוק שלארכו אנחנו נוסעים הוא מהתלולים בארץ, והשבר הסורי-אפריקאי גרם לכך שיתגלו לארכו סלעים עתיקים במיוחד. בין השאר, נמצאו במקום סלעים שמכילים כמות גדולה של ברזל, ואף התחילו להפיק אותו, אך ההפקה נזנחה בגלל חוסר כדאיות. מגוון הסלעים הביא את קק"ל להחלטה להקים במקום פארק גיאולוגי עם סלעים רבים ומגוונים, ביניהם פורחים באביב פרחים נדירים.

צילום: אורן פלס

מכאן ממשיכה הדרך צפונה, עד לנקודת תצפית ממש מעל קרית שמונה, לזכר לירן סעדיה, לוחם סיירת אגוז שנפל במלחמת לבנון השניה. לירן היה בן קרית שמונה, והמצפה לזכרו, מעוטר בציורי קומיקס שאהב, משקיף על עיר הולדתו.
בין תחנת האמצע של הרכבל לקרית שמונה נמצא הפארק הגאולוגי, שמציג את תצורות הסלעים המגוונים שבמצוק.
אם נמשיך בדרך הנוף עוד צפונה נגיע למעיין קטן, עין רועים. המעיין ממלא בריכה (לא תמיד מלאה, בעיקר בקיץ) ולידה - נוף מרשים וספסלים לפיקניק.

מכאן ממשיכה הדרך ומתחברת לכביש היורד ממנרה לכפר גלעדי.

משגב עם
אם לא פונים למרגליות ולכפר גלעדי, וממשיכים צפונה, מגיעים לקיבוץ הקטן שנראה כאילו הוא "בסוף העולם" - משגב עם. הוא עלה לכותרות בעקבות פעולת טרור ב-1980, בו פרצו מחבלים לבית ילדים ולקחו בני ערובה.
משגב עם צמוד ממש לגבול לבנון, ליד הכפרים השיעיים עדיסה וכילה. כאן היתה רצועת הבטחון צרה למדי, והשטח שמולנו היה מקור לפיגועים ומטעני צד של החזבאללה עד שנת 2000.
בצפון הקיבוץ יש נקודת תצפית לתוך לבנון, ממש קרוב לגבול (נקרא "מצפור קצה קצה אצבע הגליל).
מאחורי הרכס - ערוץ הסאלוקי הידוע לשמצה בקרב חיילי צה"ל בשנות התשעים. מהרכס שממול, בתוך לבנון, ירו את הקטיושות קצרות-הטווח לכיוון קרית שמונה - שקרובה מאוד בקו אוירי
צפונה-מזרחה נראה את בקעת עיון, ואת מורדות החרמון.
ממזרח לקיבוץ, על הכביש המקיף אותו, הוקמה לאחר מלחמת לבנון השניה תצפית לזכר בניה ריין  שנפל במלחמת לבנון השניה, לא הרחק מכאן, וזכה לצל"ש על לחימתו.

צילום: ד"ר אבישי טייכר


ממרגליות ועד מטולה
מהכביש היורד לכיוון כפר גלעדי יוצאת דרך צפונה, מול מרגליות, עוברת בין מצפורים ויפה במיוחד בסוף החורף, עם פריחת מטעי הנקטרינות המלווים אותנו לכל אורך הדרך.
הדרך עוברת דרך מצפור עדי ועין משגב (מעיין קטן ודל למדי). היא נסללה באספלט על ידי קק"ל והאספלט בה גורד לבקשת גורמי שמירת הטבע. היא מסתיימת בהר צפיה, ממש בקצה הציפורן של אצבע הגליל, ליד המושבה מטולה.
על הר צפיה יש שני מצפורים:
מצפור דדו לזכר הרמטכ"ל דוד אלעזר (שגם היה אלוף פיקוד הצפון) - ובו תצפית מרשימה למזרח ולצפון - החרמון, הר דב, בעיירות מרג'עיון ואל-חיאם בבקעת עיון שבלבנון.


צילום: ד"ר אבישי טייכר


המצפור השני הוא "מצפור השישה" ברחוב הנורית, לזכר ששת חללי סיירת גולני שנפלו בקרב על הבופור. התצפית מכאן היא לכיוון מבצר הבופור האימתני, שנמצא צפונה-מערבה, בתוך לבנון
צילום: אילנה שקולניק


עוד בסביבה:
יש הרבה מה לראות במטולה, המושבה הצפונית עשירת ההיסטוריה, ועל כפר גלעדי (שגם לה היסטוריה עשירה, ולידה פסל האריה השואג ובית הקברות לאנשי השומר). נשאיר את זה לפוסט נוסף.





"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז