יום שישי, 10 בנובמבר 2017

בדרך לתבור: חלמוניות, תצפיות וכנסיה

מוקדש למשפחת ביטון מכפר תבור


 צילום:אלמוג

החל באמצע אוקטובר מתחילות, יחד עם הגשמים הראשונים והירידה בטמפרטורה, להופיע החלמוניות הראשונות. הן קיבלו את שמן בגלל צבען הצהוב הבוהק שדומה לחלמון.
חלמוניות ראשונות מופיעות בצפון הגולן ובהר מירון, באמצע אוקטובר. אחר כך הן מגיעות לנגב (סביבות להבים, אבל בעוד מקומות), ומאמצע נובמבר - בתבור ובמקומות אחרים בגליל. הפעם נצא בדרך לתבור, לראות את החלמוניות, המנזר שעל ההר ואת כפר תבור היפה.
בתפר בין עמק יזרעאל ורמות הגליל התחתון המזרחי, מתנשאים להם שני הרים, שגובהם כמעט 600 מטר. הם בולטים מאוד בנוף ונראים כמעט מכל מקום בצפון הארץ. אלו הם התבור וגבעת המורה. התבור נזכר בתנ״ך כמה פעמים כסמל להר גבוה:
"צָפוֹן וְיָמִין אַתָה בְרָאתָם, תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ" (תהילים פ״ט 13)
כבר בימי קדם נקשר שמו באירועים חשובים. בימי השופטים הוא היה נקודת מפגש לבני ישראל לפני צאתם לקרב. 
בימי בית שני הוא שימש להשאת משואות מהארץ לגולה. 
הנוצרים מאמינים שישו עלה עם כמה מתלמידיו להר, פגש שם את משה רבנו ואליהו הנביא, וישו השתנה - פניו וידיו הלבינו וזהרו. האירוע הזה בעצם מעמיד את ישו ברמה של משה ואליהו ואף יותר מהם - אישור שהוא ״בנו של אלוהים״. זו הסיבה לקדושת ההר לנוצרים.
ההר עבר מיד ליד (מוסלמים ונוצרים) בתקופה הצלבנית, ובמשך שנים רבות היו על פסגתו כנסיות. סביבתו היתה עזובה למחצה, ורבים מתושבי האיזור היו בני שבטים בדואים. בתחילת המאה ה-20 הגיעה לכאן ההתיישבות היהודית - כפר תבור ואילניה.
נקודת העליה להר היא בכפר שיבלי שמצפונו.כאן יש רחבה שבה חונים אוטובוסים (שאינם יכולים לעלות למעלה) עם תחנת מונית חנות מזכרות. מכוניות פרטיות יכולות לעלות בזהירות בכביש מפותל מאוד, שצופה על נופים משתנים ונפלאים עם כל עליה בגובה, עד לשער הכניסה למתחם ההר


 צילום: ori

החלמוניות
נעלה בכביש המטפס לתבור. בעיקול השלישי נסטה ימינה בדרך עפר משובשת למדי, ונחנה. נמשיך ללכת בדרך כ-700 מטר, עד שנגיע לשלט שיפנה אותנו אל החלמוניות. המקום נמצא ממש מעל מגרש הכדורגל של הכפר דבוריה שמתחתינו.
החלמוניות פזורות לאורך שביל מסודר שיצרו תלמידים מכפר דבוריה.
החלמונית הוא גאופיט - צמח בעל בצל, שמהווה איבר אגירה תת-קרקעי ואוגר מזון, ופורח בסתיו בפריחה צהובה, גדולה ומרהיבה. החלמונית מעדיפה איזורים בעלי אקלים קריר וערבתי, ופורחת מוקדם יותר ככל שהגובה רב יותר.


 צילום: תמרה

כנסיה ומנזר
נחזור לכביש באותה דרך, ונעלה ברכב למעלה אל מגרש החניה של המנזר. יש בתבור, למעשה, שני מבנים: קתולי ואורתודוכסי.
בגלל חשיבותו של סיפור ה״השתנות״, הפך התבור לתחנה חשובה בדרכם של הצליינים עולי הרגל. לאורך השנים היתה קיימת כאן כנסיה קטנה, שנבנתה מחדש כמה פעמים. הכנסיה הקתולית הנוכחית נבנתה על ידי הארכיטקט האיטלקי ברלוצי (שתכנן הרבה כנסיות בארץ) ונחנכה ב-1924. מבנה הכנסיה הוא בהשראת הסגנון הרומנסקי (אמצע ימי הביניים) ויש בו גם קפלות מוקדשות למשה ואליהו.
הכנסיה מרשימה ומושכת אליה צליינים רבים בימינו.
 
 צילום: דודי הולצמן
 צילום: pldrtbrennan

צפונית לכנסיה נמצא מנזר יווני-אורתודוכסי שנבנה באמצע המאה ה-19. 
בדרך כלל הכניסה למנזר סגורה, ואם יהיה לכם מזל - תוכלו להכנס
מסביב לפסגת ההר, מקיף את המנזר והכנסיה, סומן שביל נופי מרהיב במיוחד, שמתחיל ומסתיים באותה נקודה, ליד הכניסה לחניה שעל ההר. מהשביל נצפה דרומה אל נופי עמק יזרעאל, בתוך יער דליל של אלוני תבור. נראה גם את הגלבוע ואת הרי עבר הירדן. השביל ממשיך ומקיף את ההר, וכשמגיעים לצד הצפוני, הצמחיה נעשית צפופה בהרבה. בסתיו יש כאן סתווניות וכרכומים, בחורף - כלניות ורקפות, ובאביב - גביעונית הלבנון הנדירה. מהשביל אפשר לראות שהתבור מוקף ישובים, שהולכים ומתפשטים, הן לעמק והן במעלה ההר. אלו הם הישובים דבוריה (משמר כנראה את השם העברי דברת), אום אל-גאנם ושיבלי (שני האחרונים ישובים בדואים של בני שבט א-זבייח׳, שהיו להם קשרים טובים וגם רעים עם היהודים באיזור מימי הטורקים ועד ימינו). 
בתצפית צפונה נראה את השטח הגדול של יער בית קשת, הרי הגליל העליון - צפת והר מירון, ובימים בהירים - את החרמון, שבחורף עוטה מצנפת שלג לבנה.

ב-1901 נוסדה, על ידי בני הדור השני של מושבות העליה הראשונה, מושבה ליד התבור, במקום בו היה ישוב נטוש בשם מסחה. הם קראו למקום בשם זה, גם כשהשם הקשמי הפך לכפר תבור.
בני המושבה עסקו בגידולי פלחה, שקדים, זיתים וגפנים. הם סבלו לא מעט מהגניבות מצד שבט הבדואים הסמוך. זו הסיבה שכאן היה המקום בו הקימו אנשי האגודה החשאית ״בר גיורא״ את ארגון ״השומר״ הפומבי, שמרתו היתה שמירה על הישובים היהודיים בכל מקום בו יידרשו.
 
 צילום: תמרה

המושבה גדלה באיטיות ולא נחשבה למקום תוסס ואטרקטיבי, עד לשנות ה-70 של המאה ה-20. אז החל פיתוח מהיר, נבנו בתים חדשים והגיעה אוכלוסיה חדשה, התשתיות שופרו, ומאז ועד היום הפכה כפר תבור לישוב אטרקטיבי ויוקרתי.
בן הכפר המפורסם ביותר הוא יגאל אלון, מפקד הפלמ״ח ושר בממשלות ישראל. הישוב מנציח בצורה יפה את הראשונים במוזיאון ״חצרות האיכרים״ 

 
 צילום: תמר הירדני

יש יקב גדול בשם ״יקב תבור״, ומוזיאון המרציפן, עדות לגידולי השקדים שהמקום התמחה בהם. בחודש ינואר-פברואר אפשר לקאות את פריחת השקדים המרהיבה בשדות הישוב.

 
 צילום: אלי זהבי

השיר "בדרך לתבור"

ערב במסחה - שיר על הווי המושבה בשנות החמישים, עם הרבה נוסטלגיה


יום שני, 16 באוקטובר 2017

פרשים אוסטרליים בארץ הקודש: 100 שנה למלחמת העולם הראשונה




מלחמת העולם הראשונה פרצה ב-1914 ושינתה את פני העולם. אירופה של מלכים, אימפריות ורומנטיקה, עולם של המאה ה-19, נזרקה בבת אחת לתוך שדות של אש, דם והרוגים רבים, בקרבות ללא תכלית. אם נסתכל על הזוית שלנו, יהודים לחמו זה בזה, בשני הצדדים. רבים אחרים גורשו וסבלו (בעיקר במזרח פולין).

בארץ ישראל התחילה המלחמה מעט מאוחר יותר, ב-1915, כשאימפריה העותמאנית נכנסה למלחמה לצד גרמניה ומדינות ה״מרכז״. רבים מיהודי הארץ היו נתיני מדינות אויב, בעיקר רוסיה, לכן נאלצו לקבל את האזרחות העותמאנית או להגר מן הארץ. תנועת הספינות לאירופה פחתה מאוד, והאספקה היתה בצמצום. הצבא הטורקי ניצל את משאבי הארץ ככל האפשר לטובת צרכיו: יערות נכרתו לאספקת עץ להסקת הרכבות, בהמות ויבולים הוחרמו, מיסים עלו. היהודים, שהמשק שלהם היה יותר תלוי במסחר ופחות ב״כלכלת קיום״, נפגעו יותר. יחס הטורקים ליהודים היה חשדני למדי, ורק נוכחות של צבא גרמני בארץ עזרה במעט להקהות את היחס העוין.
לכל אלה התווספה מגפת ארבה: נחילים עלו מן המדבר וכילו יבולים שלמים. בישוב השתרר רעב ויאוש.
בין היהודים היו כאלו שהתגייסו לצבא הטורקי, בעוד אחרים ראו למרחוק - והבינו שהאימפיה העותמאנית תקרוס. כדאי ״להמר״ על הצד השני (במקרה זה, הבריטים), כמי שיהיו אלו שישלטו בעתיד בארץ.

יהודים, ממגורשי ארץ ישראל ומהתפוצות, יזמו הקמת גדודים עבריים בצבא הבריטי
 
 דגל הגדוד העברי. צילום:Mobius1ski

קבוצה אחרת, הקימה רשת ריגול שסייעה לבריטים לדעת מה קורה בארץ ולהכין את הפלישה אליה (הבריטים שלטו במצרים והתכוננו לכיבוש ארץ ישראל). מחתרת זו היא ניל״י, שקמה מבין בני הדור השני של המושבות. היתה התנגדות רבה לניל״י - חששו מכך שם המחתרת תתפס, כל הישוב היהודי יסבול, כפי שהטורקים עשו לארמנים.
גם במישור המדיני נעשתה עבודה, אולי החשובה ביותר: חיים וייצמן, כימאי מהולל ומנהיג ציוני, עזר לבריטים במאמץ המלחמתי. קשריו הטובים עם הבריטים הביאו בסוף 1917 לתוצאה החשובה של הצהרת בלפור, לפיה ״ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל״ - הכרה מדינית ראשונה בציונות ובקשר בין היהודים לארץ ישראל.
בשטח עצמו, ניסו הבריטים, ממושבם במצרים, להתקדם לכיוון ארץ ישראל. עד 1916 נעשו כמה נסיונות כושלים שנהדפו, וממול - גם הטורקים והגרמנים ניסו להתקדם לתוך סיני כשמטרתם היא תעלת סואץ.

קרבות עזה ובאר שבע
לאחר שהדפו את נסיונות הטורקים להגיע לתעלת סואץ, ניסו הבריטים להיכנס לתוך ארץ ישראל. בתחילת 1917 הם ניסו פעמיים לכבוש את העיר הגדולה בדרום הארץ - עזה. שני הנסיונות נכשלו. לאחריהם, הוחלף מפקד הכוחות הבריטיים בגנרל מוכשר בשם אדמונד אלנבי ותוגברו כוחות הבריטים.
הפעם נקטו הבריטים טקטיקה אחרת: הם שלחו סיור לכיוון עזה, ואחד הפרשים ״איבד״ תיק ובו מפה עם תכנית מזוייפת לתקיפת עזה. הטורקים בלעו את הפתיון, והתכוננו לקרב נוסף על עזה. אך הבריטים תקפו דווקא את העיירה באר שבע וכבשו אותה.
רוב החיילים בכיבוש באר שבע היו פרשים ורגלים אוסטרליים וניו זילנדיים, ולמעשה, קרב באר שבע הוא קרב הפרשים הגדול האחרון בהיסטוריה. באר שבע נפלה, ולאחריה נכבשה עזה ונפתחה הדרך למרכז הארץ. חיל המשלוח ידוע בשם ״אנז״ק״ (ANZAC -Australian and New Zealand Army Corps) 
הצבא הבריטי נוהג לקבור את הרוגיו באתרי הקרבות, ולכן יש בתי קברות בריטיים בארץ - עזה, באר שבע, ירושלים, רמלה וחיפה. האוסטרלים רואים חשיבות היסטורית בקרב באר שבע, ובאים מדי פעם לשחזר את הקרב. השנה יגיע גם ראש ממשלת אוסטרליה לרגל 100 שנה לקרב (שנערך בסוף אוקטובר 1917).

הנצחת הקרבות בבאר שבע
בין השכונות י וי"א יש פארק לזכר החיילים האוסטרלים שהשתתפו בכיבוש העיר ב-1917, ובו מתקני משחקים מונגשים לילדים נכים
צילום:ד"ר אבישי טייכר


יד לחייל התורכי (רחבת כאמל אתאטורק)
האנדרטה נמצאת במפגש הרחובות רמב"ם ורחוב עלי דיוויס, ליד מתחם תחנת הרכבת הישנה. האנדרטה נחנכה במלאות 85 שנים לקרבות לכיבוש באר שבע בידי הצבא הבריטי .
צילום:גבי בן שמואל

בית הקברות הבריטי
בצפון העיר העתיקה נמצא בית הקברות לחללי הצבא הבריטי. על משטח דשא ירוק ומטופח מסודרות מאות מצבות. מחלקה מיוחדת של הממלכה הבריטית אחראית על תחזוק בתי הקברות בכל רחבי העולם, ביניהם זה שבבאר שבע. רוב הנקברים כאן הם חללי הצבא המלכותי ממלחמת העולם הראשונה. מדי שנה, ב 31 באוקטובר נערך כאן טקס רשמי (זהו היום בו כבשו צבאות בריטניה ומושבותיה, בעיקר מאוסטרליה וניו זילנד, את העיר באר שבע). את בית הקברות הכשירו ובנו חלוצים יהודים מקבוצת "בני העמק" ב-1921
צילום: Danny W

יד אנז״ק בבארי
בשנת 1967, במלאת 50 שנה לקרבות, תרמו יהודי אוסטרליה יד הנצחה לחיילים האוסטרלים והניו-זילנדיים, ליד קיבוץ בארי, לא הרחק מהגבול עם רצועת עזה. מומלץ במיוחד לבקר בסוף ינואר ובפברואר, עם פריחת הכלניות המרהיבה
צילום:avi1111

קק״ל יצרה מסלול לאורך נתיב הקרבות של חיילי אנז״ק, בנגב המערבי, אפשר לראות אותו כאן.

הבריטים ניצלו את המומנטום והתקדמו במהירות צפונה. בעין הקורא, שליד ראשון לציון נערך קרב נוסף , בו ניסו הטורקים לבלום את ההתקדמות לכיוון יפו. הקרב נערך בין הטורקים לכוחות ניו-זילנדיים בפיקוד ניו זילנדי (ולא בריטי), קרב קשה שבסופו ניצחו חיילי ניו זילנד.
לזכרם, יש אנדרטה בנס ציונה, ואנדרטה נוספת במעויין שורק (ליד חנות איקאה), במקום בו נערך הקרב. בעקבות הקרב נכבשו מושבות יהודה והעיר יפו.

היעד העיקרי והיוקרתי ביותר היתה כמובן ירושלים. 3 דיביזות בריטיות עלו אל העיר משלשוה כיוונים. היתה לחימה עיקשת ממערב לירושלים - באיזור נבי סמואל ובמקומות אחרים, ומאות נהרגו בקרבות.
ב 9 בדצמבר יצאה משלחת מירושלים להיכנע לצבא הבריטי, בעוד הצבא הטורקי נסוג מהעיר לכיוון יריחו. המשלחת ״נכנעה״ לקבוצת חיילים קטנה שיצאה לחפש אוכל, ובהמשך היו 4 טקסי כניעה, עד להגעתו של הגנרל אלנבי לעיר. ברוממה שבירושלים ניצבת אנדרטה לזכר כניעת העיר.
 
צילום: eman

אלנבי הגיע רכוב על סוס עד לשער יפו, שם ירד מהסוס, ונכנס לעיר ברגל, מתוך כבוד לשלושת הדתות שבעיר.
תושבי ירושלים, שסבלו קשות בשנות המלחמה מהטורקים, קיבלו בברכה את השלטון החדש



לאחר כיבוש יפו, עדיין שלטו הטורקים באש על הנמל מעמדותיהם ליד הירקון. הבריטים ניסו לכבוש את העמדות ולצלוח את הירקון (שהיה נהר שוצף ומכשול משמעותי באותם ימים). הם הצליחו לצלוח ליד שפך הירקון, אך הטורקים הדפו אותם משם. לאחר התארגנות מחודשת, בלילה הסוער בין 20 ל-21 בדצמבר 1917 הצליחו לצלוח שוב את הירקון ולכבוש את העמדות שמעברו הצפוני,  ולהתקדם עד לאיזור שפיים של ימינו.
לזכר הצליחה יש היום שלושה עמודי זכרון - בשפך הירקון, בצפון תל אביב וליד איצטדיון רמת גן.

צילום: דודי הולצמן

קרבות נוספים נערכו גם מזרחה, ובין פתח תקוה לקרית אונו של היום נהרג חייל אוסטרלי שהונצח במצבה ליד מקום נפילתו. היום המצבה נמצאת סמוך לשם, בתחנת הדלק ״פז״ בקרית אונו.



צילום:דודי הולצמן

שמו של הירקון בערבית הוא ״עוג׳ה״. במקביל, השתלטו הבריטים על איזור יריחו, וגם שם הגיעו לנחל זורם בשם ״עוג׳ה״ - וקו החזית נשאר ״בין עוג׳ה לעוג׳ה״ במשך חודשים רבים, עד ספטמבר 1918, כשארץ ישראל חצויה למעשה לשניים.

1918: כיבוש צפון הארץ
בספטמבר 1918 יצאו הכוחות הבריטיים מעמדותיהם, בסיוע חיל האוויר הבריטי, ופתחו במתקפה מהירה צפונה. הם התקדמו לאורך מישור החוף אל העמקים, וניצחו את הטורקים בקרב מגידו (אתר בעל משמעות דתית-היסטורית בעולם הנוצרי). במקביל, תקפו את הטורקים בנחל תרצה (ממזרח לשכם) וחצו את הירדן, לכיוון א-סלט שבעבר הירדן (בפעולה זו השתתפו גם הגדודים העבריים). בהמשך נפלה חיפה, והצבא הבריטי רדף את הטורקים עד כיבוש דמשק. כל ארץ ישראל היתה כעת בידי הבריטים.

סופה של תקופה
הבריטים הקימו ממשל צבאי בארץ, שהפך לאחר כשנתיים למנדט בריטי בחסות חבר הלאומים. אחת ממטרותיו של המנדט היתה יצירת תשתית למדינה יהודית, בהתאם להצהרת בלפור והחלטות הועידות השונות שנערכו אחרי מלחמת העולם. בעיני התנועה הציונית, זה היה התגשמות חלום. הנציב הראשון (הרברט סמואל) היה יהודי תומך בציונות. אך אוירת השמחה התחלפה לאחר זמן בקשיי הקיום בין יהודים לערבים - פרעות, מאורעות ועוד. הגדודים העבריים פורקו לאחר שנטלו חלק בדיכוי המהומות ב-1920. יעבור עוד זמן רב עד שהבריטים נתנו ליהודים יכולת לפתח כוח צבאי עצמאי.
מצד שני, המנדט הבריטי הכניס את הארץ אל התקופה המודרנית, דרך מנהל תקין ומסודר והכנסת טכנולוגיה חדשה לארץ. כל זה בניגוד לתקופה הטורקית שלא הצטיינה בכל אלה.

כתבה על האירוע ב 3.10.17:



פוסטים אחרים מהבלוג שלי לאתרים שנזכרו כאן

יום שישי, 15 בספטמבר 2017

טנגו כפר סבא


העיר הגדולה בשרון הדרומי מקפלת בתוכה היסטוריה מעניינת ואפילו מעט נוף וטבע. טיול שאפשר לעשות את כולו או את חלקו ממש ״על הדרך״ כשמבקרים בעיר מסיבה זו או אחרת.

פוסט זה הוא אחד מסדרה של פוסטים שאני כותב, כמו אלו שפרסמתי על פתח תקוה, קרית אונו ועוד - שמראה שגם בעיר שנראית משעממת לכאורה - יש לא מעט פינות מעניינות

קצת היסטוריה:
לעיר כפר סבא היסטוריה ארוכה, והיא נזכרה כבר בימי בית שני  
ככל הנראה, על מקומה של כפר סבא העתיקה קם הכפר הערבי שגם שמו היה - כפר סבא.
ב-1903 יצאה קבוצה של בני איכרים מפתח תקוה להקים מושבה חדשה בשטחים שנרכשו שנים קודם לכן, ממערב לכפר הערבי. הם חפרו באר, שתלו עצי אקליפטוס, ובנו בנין אחד (״החאן״) - וכל התושבים גרו בצריפים.
במלחמת העולם הראשונה גורשו רבים מתושבי תל אביב לכפר סבא, שם הם גרו בתנאים קשים, מחלות ורעב. לאחר המלחמה, בזמן מאורעות 1921 נטשו התושבים והישוב נבזז. לאחר מכן הם שבו והתיישבו במקום.
בימי המנדט החלה כפר סבא לפרוח, ניטעו בה פרדסים והיא הפכה למושבה משגשגת. במלחמת העצמאות היא שכנה על קו החזית, וב״מבצע מדינה״ נכבשה כפר סבא הערבית.
לאחר קום המדינה נבנו שיכונים ובית חולים גדול, המושבה הפכה לעיר ואיבדה את צביונה החקלאי.
כיום מתקרבת אוכלוסית כפר סבא ל-100 אלף.

נצא לדרך!
בשנות ה-30 קנה יהודי עשיר ממצרים שטח מצפון מערב לכפר סבא, ובו תכנן גן גדול עם שדרות עצים ומגוון מיני צמחיה. הוא חשב לבנות שם בית נופש, אך הבית לא נבנה בסופו של דבר. הגן היה שייך לגורמים שונים שטיפחו אותו, צילמו בו סרטים ולא מעט חתנים וכלות באו להצטלם שם לפני החופה. השטח הוזנח עם השנים אך עדיין נותר מסתורי ויפה.
 צילום: ד"ר אבישי טייכר

בשנים האחרונות נבנתה לידו שכונת ״כפר סבא הירוקה״, ובמהלך הבניה הוא נפגע, שטחים ממנו נהרסו, וכיום אפשר לראות רק מעט מכל היופי הזה, ברחוב אנגל, בכפר סבא הירוקה. חבל.

מרכז העיר
מכאן נמשיך למרכז העיר. רחוב וייצמן חוצה את העיר ממערב למזרח לכל אורכה. מעט ממזרח לקניון ״ערים״ שוכן איזור פתוח של גנים ובליבו מרכז התרבות של העיר - בית ספיר, שמשמש להופעות ובו נמצא מוזיאון העיר. 

 צילום: דודי הולצמן

חלקו מוקדש לפנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי של ישראל, ותושב כפר סבא ולראשוני העיר, וחלקו לממצאים הארכאולוגיים שנמצאו בעיר. יש גם הרבה פעילויות לילדים בחופשות. 


 
העתק פסיפס בו מוזכרת העיר כפר סבא, מימי המשנה והתלמוד. מוצג במוזיאון.
 צילום: הינדה גלסנר

מחוץ למוזיאון יש בריכות מים עם צמחי מים ודגים.


 
צילום: ד״ר אבישי טייכר


מכאן נמשיך לאורך רחוב וייצמן מזרחה. לכפר סבא יש שוק קטן וחביב למדי, ומולו, ברחוב וייצמן, מסעדת ״מאג׳די״ המפורסמת, שבה מתכנס פורום של אנשי כלכלה, פוליטיקה ובטחון מדי זמן.
עוד מזרחה נגיע ל״נקודת ההתחלה של כפר סבא - ה״חאן״ של הראשונים. המיקום הוא על רחוב וייצמן, מעט מזרחה מרחוב הרצל. החאן משמש כיום את עירית כפר סבא, ועדיין ניתן לראות בחצרות הסביבה אקליפטוסי ענק שנשתלו על ידי הראשונים.
 צילום: יונתן שטרן


ליד החאן נראה את הבאר הראשונה של העיר, ואת צריף הסנדלר שבו תצוגת כלים (כניסה בתאום עם המוזיאון)

מזרח העיר
נמשיך לאורך רחוב ויצמן מזרחה, ונגיע לפארק הגדול של כפר סבא, שמפריד בין מרכז העיר לשכונותיה המזרחיות ואיזור התעשיההפארק מוצלח מאוד, ויש בו הרבה פסלים, מתקני משחקים, בריכה אקולוגית, מבוך לילדים ומשטח החלקה מקצועי לרולרים.
 צילום: Avi 1111




 צילום: ד״ר אבישי טייכר


מהפארק נוכל להמשיך למספר אתרים במזרח כפר סבא.
מהקצה הצפוני של הפארק נמשיך ברחוב בן יהודה, עד שנגיע למרכז מסחרי קטן. ליד המרכז יש גן גדול, ובו יש מספר אלוני תבור מרשימים, שריד ליער האלונים שכיסה בעבר את כל השרון. לידו נמצא גן ארכאולוגי - כאן היה מקומה של כפר סבא העתיקה (וגם כפר סבא הערבית). הגן מגודר וסגור. צריך תאום עם המוזיאון כדי לפתוח אותו, אך אפשר להתרשם מהממצאים גם מבחוץ. 
 צילום: דודי הולצמן

עוד בשטח זה, אנדרטה לזכר לוחמי אלכסנדרוני שנפלו במלחמת העצמאות על כיבוש כפר סבא הערבית (מבצע מדינה)
 צילום: ד״ר אבישי טייכר



 צילום: דודי הולצמן

נמשיך ברחוב לוי אשכול, שמתעקל דרומה. ליד העיקול נראה בית אבן, השריד האחרון לכפר סבא הערבית, ומולו שרידי בית קברות מוסלמי, שפורח בספטמבר-אוקטובר בהמוני חצבים.
נשוב על עקבותינו לרחובות אשכול ובן יהודה, ונפנה צפונה לשיכון קפלן, לרחובות דניאל ותרי-עשר. השיכון היה ממש שיכון ספר עד 1967. בקצהו הצפוני חורשה יפה שמתמלאת פריחה מרהיבה באביב - כלניות, צבעונים ורקפות. מקום מתאים לפיקניק ולתצפית לכיוון השומרון.
  
צילום: דודי הולצמן

עוד במזרח כפר סבא - שכונה ערבית קטנה שנראית מנותקת אך היא חלק מהעיר - שכונת אבו סנינה, ובה גרים עשרות אנשים שהגיעו ב-1948 מהכפר ג׳ליל (כיום גלילות), עד היום. על השכונה הייחודית הזו נכתב כאן וכאן

אתרים מעניינים:






"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז