אלזס: מקום של תקוה

אחד הדברים הנחמדים באירופה הוא מעבר הגבולות החלק בין מדינה למדינה. שלט קטן, לפעמים בוטקה נטוש, כמה דגלים - לפעמים גם זה לא. רק הפלאפון מתריע במסר שעברנו לארץ אחרת. כולם חיים בשלום, גם אם לא תמיד אוהבים זה את זה.

חבל אלזס (הידוע מהצמד "אלזס-לורן" משיעורי ההיסטוריה) עבר מיד ליד פעמים רבות, בין צרפת וגרמניה. תושבי החבל הם "אלזסים". סוג של גרמנים במוצאם, דוברים את שתי השפות (וגם דיאלקט הנקרא "אלזאסית"), והשתייכותם הלאומית צרפתית.

הרבה דם נשפך במאות השנים האחרונות על החבל ובגללו. הוא עבר מיד ליד פעמים רבות.

כיום, כולם חיים בשלום. אפשר לגור בצרפת ולבלות בגרמניה. אפשר לעבוד בשוויץ ולעשות קניות בגרמניה או בצרפת. הכל כל כך פשוט.

לכן, בעיני, אלזס היא מקום של תקווה. אם העמים האירופיים יכולים לחיות כך אחרי כל כך הרבה דם, אולי גם אנחנו במזרח התיכון נוכל. זה לא נראה באופק עכשיו, אבל אולי בעתיד. כך אמרתי לקבוצת עיתונאים ישראליים שבאה בהזמנת ממשלת האיזור כדי לקדם תיירות של ישראלים לאלזס. (ויש בהחלט מה לראות).

מה ראינו באלזס?

ביקרנו בטירה המדהימה Haut Koenigsberg, בפארק הפרפרים, בעיירה ריקוויר, בקולמאר ובמוזיאון המכוניות במילוז.

פרט לכך יש עוד פארקי ציפורי טרף וקופים, יקבים, עיירות עתיקות ויער עצום ופחות מתוייר מהיער השחור שבגרמניה (הרי הווז').

טירת haut-koenigsbourg.

הטירה נמצאת ליד הכפר St. Hypolite, על ה"תפר" בין דרך היין להרי הווז' המיוערים.

הטירה נבנתה במאה ה-12, במקום אסטרטגי השולט על עמק הריין הפורה. במקום שלטו אנשי שושלת הוהנצולרן, וגם בני שושלת הבסבורג; מיקומה המצויין שימש כמקום להתבצר בו עד למלחמת 30 השנים, במאה ה-17. לאחר מכן, עברה הטירה, יחד עם כל חבל אלזאס, לידי צרפת.

בשנים 1900-1908 שוקמה הטירה ביוזמת הקייזר הגרמני וילהלם השני (הטירה היתה אז בשלטון גרמניה, והקיסר רצה להדגיש את שורשי המקום הגרמניים).

כיום המקום (כחלק מחבל אלזס הצרפתי) משמש כאתר תיירות מוביל באלזס. דרך מפותלת עולה אל הטירה. אפשר לחנות בכביש ההיקפי של הטירה, להיכנס ולחזור לעולם האגדות והאבירים.

בתי מלאכה של פעם, צריחים, אולמות, חדרים, שרונות וחרבות - כל אלה ממלאים את הטירה שמצבה שמור היטב. כ"בונוס" - תצפית נפלאה לכל עבר - כרמי אלזס, הרי הווז' ובאופק הרחוק - היער השחור.

חוויה מומלצת לילדים, אבל לא רק.

בביקורנו שם פגשנו חבורת עיתונאים מישראל שריאיינו אותנו ואף הזכירו אותנו בכתבה זו.

 

 

לאורך דרך היין

הנסיעה בין הטירה לבין העיר קולמאר עוברת ב"דרך היין", המלאה כרמים ויקבים (אני נהגתי, אז לא שתיתי, וגם לא טעמתי) הידועים באיכותם (יינות לבנים).

בדרך, ליד הכפר הונאוויר, נכנסנו לחוות הפרפרים, הקטנה אך מקסימה.

 

אלזס היא גם מקום קינון לחסידות, אותן אנו מכירים מהארץ בסתיו ובחורף. כאן הן מבלות בקיץ ובונות קינים. בפארק הפרפרים יש מספר חסידות שממש התרגלו לבני אדם ומתקרבות עד למרחק מאוד קרוב.

 

ריקוויר

בלב "דרך היין" של אלזס, שוכנות כמה עיירות קטנות, שמשמרות את סגנון הבניה של פעם - בתי עץ צבועים וחנויות מסוגננות ומעוטרות. יש הרבה עיירות יפות, אבל אחת (כנראה...) עולה על כולן - זו העיירה ריקוויר (Riqwihr). ייחודה הוא בכך שהיא קטנה, מוקפת חומה, והתנועה זורמת מסביב. זה הופך את העיר למדרחוב אחד גדול ומקסים, עם הרבה חנויות, בתי יין, מלונות ומסעדות.

האוירה מאוד נעימה ועליזה.  המוכרים מציעים לטעום את מרכולתם - גבינת מונסטר איכותית, עוגות קוגלהוף, עוגיות מקרון ושאר מעדנים. היין והבירה מאוד פופולריים ונלגמים בכמויות. 

בקצה העיר נמצא רחוב היהודים, שבו, כמו בעיירות רבות באיזור, גרו יהודים בעבר. כיום שוכן בסמטה מוזיאון העינויים, אך השלט נשאר, ויש גם בית (לא מצאתי) שבו אפשר לראות חור של מזוזה.

אפשר בהחלט להסתובב בעיר שעה-שעתיים, ולצלם, ולצלם....

משם, לאחר ביקור בריקוויר המקסימה, המשכנו לעיר קולמאר, המכונה גם "ונציה הקטנה" בגלל פלגי המים החוצים אותה. מחוסר הזמן, הסתפקנו בסיור ברכבת התיירותית (עם הסברים ב-14 שפות, ביניהן עברית). הרכבת יוצאת מ-2 rue Chauffour או ב-  Place des Martyrs de la Résistance
יש חניה מצפון לרחוב גולברי, ובחניון העיריה (תת קרקעי, מתחת לחנות Monoprix).

קולמאר משלבת את בניני העץ העתיקים האופיניים לאלזאס, יחד עם קתדרלות מרשימות ורחובות ציוריים.

מוזיאון המכוניות במילוז

למטיילים בחבל אלזס, למי שמחפש אטרקציה קרובה לשדה התעופה בבאזל, ולחובבי מכוניות עתיקות וחדשות - זה ה-מקום!

המוזיאון ממוקם במבנה ישן שחוברה אליו כניסה מודרנית ומעוצבת.

נכנסים לחללים כהים ומעוצבים, ועוברים על פני אוסף מרשים של מכוניות בוגאטי עם תג מחיר של שבע ספרות (ביורו...). נכנסים לחלל עצום, שמכיל אוסף שאולי אין שני לו בעולם, של מכוניות מהמאה ה-19 ועד ימינו, עם דגש חזק על מכוניות אירופיות - איטלקיות, צרפתיות וגרמניות.

גם מקומם של האוטובוסים ומכוניות צעצוע לילדים לא נפקד, ולמי שמתעניין במכוניות פורמולה-אחת מכל השנים - גם להן מוקדש אולם נפרד.

יש בתוך המוזיאון רכבת חשמלית שמסיעה אנשים מהכניסה לאולם הגדול, סרטים, חוברות הפעלה לילדים ואפשר לשלב את הביקור במוזיאון (אנחנו ויתרנו) עם מוזיאון הרכבות הסמוך.

לא היינו במרכז מילוז, אך טוענים שאין צורך לבקר שם, אם הייתם במרכז עירוני עתיק אחר.

ליד העיר ממוקמים מפעלי פז'ו והאוירה בה אפרורית למדי, אך בהחלט שווה להגיע בשביל המוזיאון