יום שישי, 26 בדצמבר 2014

בעקבות האירוס האבוד: דרך נוף כרמל וחורבת חרמש

 
צילום:דודי הולצמן

בין הפרחים היפים בארץ, יש כאלו שהפכו מכמעט-נכחדים לנפוצים ומוכרים, בעיקר בגלל החוק המוצלח לשמירה על פרחי בר.
קל מאוד לדעת איפה יש משטחי רקפות, כלניות או תורמוסים. גם אירוסי ההיכל והחלמוניות בנגב ובגולן זוכים למבקרים רבים.
אך יש כמה צמחים שפורחים במספר מוגבל של מקומות וקשה לראות אותם, למרות שהם יפים ומרשימים.
הפעם נצא לחפש את אירוס הסרגל, האירוס הראשון הפורח בחורף, שפורח במקומות מוגבלים מאוד בארץ.
המקום הטוב ביותר לחפש אותו הוא דרום הכרמל, וכבונוס, נוכל לראות נוף יפה, נרקיסים, רקפות ומערות.
את הטיול נתחיל ליד תחנת הדלק שמצפון לצומת אלייקים

מערות חרמש וחניון הרקפות
ממש ליד תחנת הדלק יוצאת דרך עפר מזרחה. לאחר נסיעה קצרה בתוך היער, נגיע לחניון מטיילים מסודר.
מהחניון יוצא שביל אדום למערות חרמש. אלו הן מערות קבורה מהמאות 3-8, ואפשר להיכנס לתוכן. השביל ממשיך, בין המוני נרקיסים ומעט כרכומים (בדצמבר בעיקר, אך גם לתוך ינואר), מתפתל בתוך החורש ומגיע לעוד קבוצה של מערות. מכאן הוא חוזר אל דרך העפר הראשית שבה נסענו, לתוך משטחי ענק של רקפות (בינואר ובפברואר).

צילום:דודי הולצמן
 
צילום:דודי הולצמן

לחפש את האירוס
אפשר לעצור בחניון לפיקניק, ואפשר להמשיך עם השביל האדום צפונה, תוך חציית הדרך הראשית כמה פעמים.
מימיננו עמוד חשמל גדול. כדאי בהחלט לטפס לכיוונו, לתצפית מרשימה אל יקנעם ועמק יזרעאל. כאן כדאי להסתובב בשטח ולחפש את הפרח הכחול המקסים של אירוס הסרגל, שנקרא כך בגלל שעליו ישרים כסרגל. זה המקום לתת לילדים מטלות לחיפוש הפרחים, הם ישמחו ויתלהבו.

 
צילום:דודי הולצמן
מכאן נמשיך ונטפס (אפשר גם ברכב) אל מצפה המוחרקה: חורשה עם ספסלים לפיקניק, טובלים בהרבה פריחה (גם של אירוס הסרגל, אבל גם רקפות וכלניות), ונראה את המוחרקה "מלמטה".


אתרי פריחה נוספים של אירוס הסרגל - כאן.
וגם כאן, ברמות מנשה.

דרך נוף כרמל
עוד מסלול באיזור, למי שמחפש עוד נופים ופריחה: נחזור מהמכלול של חורבת חרמש לכביש הראשי 672
נמשיך בכביש 672 צפונה לכיוון דלית אל כרמל
לאחר כארבעה קילומטרים נפנה בדרך עפר ימינה לדרך ארוכה המכונה "דרך נוף כרמל". הדרך היתה משובשת עד לא מזמן, אך לאחרונה עברו חלקים ממנה שיקום וריבוד, ופרט לימי סערה ואחריהם, היא טובה לכל כלי רכב.
צילום:דודי הולצמן

חלקה הראשון עובר בתוך יער נפלא אופייני לכרמל - אלפי רקפות ופרחי חורף ואביב נוספים, פינות קרירות ואפלוליות לפיקניקים ולשיטוט ביער. לאחר כ-4 ק"מ בהם הדרך מתפתלת בכיוון כללי מזרחה, הנוף "נפתח" לכיוון דרום ומזרח, והדרך פונה בכיוון כללי צפונה. מתחתינו יקנעם, מרחבי עמק יזרעאל, "פארק" פתוח של אלונים ומנזר המוחרקה מלפנים. בחודשי פברואר ומרץ פורחים כאן הקידה, הלוטם, סחלבים, כלניות ועוד. זה המקום למי שרוצה הפסקת פיקניק בשטח שטוף שמש ומואר.
 
צילום:דודי הולצמן

מכאן ממשיכה הדרך ומתחברת למנזר המוחרקה.

מוחרקה
מנזר המוחרקה מתנשא בפינה הדרום מזרחית של הכרמל, והוא זה שקבע בעצם את קדושתו של הכרמל לכמה דתות. המוחרקה (מלשון "אש" ו"חריכה") מזוהה כמקום בו ערך אליהו הנביא "תחרות" עם נביאי הבעל, ניצח בה והאדיר את שם אלוהי ישראל. בעקבות זאת, הפך אליהו קדוש ליהודים, לנוצרים, למוסלמים ולדרוזים. באמצע המאה ה-19 רכשה קבוצה של נזירים כרמליתים את המקום שבו, ככל הנראה, אירע הנס. הכרמליתים הקימו מנזר וכנסיה צנועה, ובחצר פסל צנוע של אליהו. הפסל הוחלף באמצע המאה ה-20, ומה שרואים היום הוא הפסל החדש. נוכל לעלות לגג (בתשלום סמלי) ולצפות אל כל מרחבי עמק יזרעאל, הגליל התחתון, השומרון ואפילו החרמון (בימים בהירים), ולדמות בעיני רוחנו את אליהו רודף אחרי נביאי הבעל אל נחל קישון.
צילום:דודי הולצמן

 ומי שרוצה לקרוא עוד בנושא, מוזמן לפוסט הקודם שלי: הכרמל - הר אחד, חמש דתות

מצפון למוחרקה, על דרך הנוף, יש תצפית נוף נפרדת על העמק, ואנדרטה לזכר טייסי טייסת העמק, משקיפה על המסלול של רמת דוד, ממנו המריאו. מכאן מתחיל גם השביל "מהשומר הראשון לאסטרונאוט הראשון" במורדות הכרמל ובמערב עמק יזרעאל 
 
צילום:ד"ר אבישי טייכר

על טיול בעמק כתבתי בפוסט לקראת חג השבועות.

מי שרוצה, יכול לסיים כאן את ה"טעימה" מדרך נוף כרמל, ולהגיע למוחרקה וסביבתה. אך אפשר להמשיך בדרך, ליד מצפורי נוף לכיוון העמק, הגליל והחרמון - ממזרח לעוספיה ועד לכביש העולה מנשר לכרמל.

לפני 25 שנה השתתפתי בחפירות העיירה היהודית סומקה בכרמל הדרומי. זה היה ישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד, עם בית כנסת, גתות, בורות מים, ומתקני תעשיה ששימשו כנראה להפקת חומרים לעיבוד עורות מצמח אוג הבורסקאים.


הגישה למקום קשה, והוא בתוך שטח אש, אך אפשר להגיע לשם ברכבי שטח, כמובן רק בסופי שבוע. הכניסה היא מול הכניסה לדרך נוף כרמל, ודרושה מפת 1:50,000 להתמצא באיזור.

צילום: רונן אברבנאל

עונת הרקפות, עונת התורמוסים
מסוף ינואר מתרבות הרקפות בכל היערות בארץ. מי שמטייל באיזור יכול לראות את אחד המשטחים הגדולים והמרהיבים (עדיף לא בשבת, עמוס מאוד) ביער הרקפות בגלעד, שמדרום לצומת אלייקים.
מסוף פברואר מתמלאים שולי כביש 672 באלפי תורמוסים כחולים. 

השיא הוא במורד הגבעה ליד בסיס אלייקים (להיכנס לכביש הגישה לבסיס ולהקיפו מדרום), וברמות מנשה. לחובבי משטחי הפריחה הכחולה, כתבתי על כך בשנה שעברה: (הזמן הכחול: בעקבות תורמוס ההרים)


צילום:דודי הולצמן





יום חמישי, 11 בדצמבר 2014

הכרמל - הר אחד, חמש דתות

 
צילום:אודי שטינוול

הכרמל - הר אחד, חמש דתות
בארצות הברית רדופת התקינות הפוליטית, מברכים אנשים זה את זה בדצמבר בברכה "happy holidays" כדי לא להפלות בין יהודים ונוצרים שחוגגים את חנוכה וגם את חג המולד. גם בארץ, הוחלט, לפני כ-15 שנה, ליצור פסטיבל גדול שנקרא "חג החגים", שכן חנוכה, חג המולד ועיד אל-פיטר נחגגו בתאריכים דומים בראשית שנות ה-2000. חגי הלוח המוסלמי "נודדים" לאורך השנה, ועיד אל-פיטר עבר לקיץ, אבל הפסטיבל ממשיך להתקיים מדי דצמבר, בחיפה.
הבחירה בחיפה היא מתאימה, כי הכרמל מקודש וחשוב, למעשה, לא ל-3 דתות, אלא לחמש - יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים ובהאים.
כבר בימי קדם, עוד לפני שכל הדתות שהזכרנו בכלל קמו, המצרים הקדמונים התפעלו מהכרמל, ודימו אותו לראש גדול של חיה. את קצהו היורד לים הם כינו בשם "אף האיילה". הכרמל, ירוק, גשום ובולט בנוף, קרץ לכל הדתות שקידשו אותו או אתרים מסויימים עליו. אפילו שמו מעיד על חשיבותו - יש מי שחושב שהשם "כרמל" הוא קיצור של "כרם-אל".

מוחרקה
נתחיל את הטיול בנקודה דרומית בכרמל, אך חשובה מאוד לכל הדתות: אתר המוחרקה.
איך מגיעים? ממחלף אלייקים שעל כביש 70 נוסעים צפונה בכביש 672 לכיוון דלית אל כרמל. הכביש עובר בין דוכני פיתה דרוזית, יערות וחניונים, ובכניסה הדרומית לדלית אל-כרמל נפנה ימינה לכביש צר שיוליך אותנו עד לאתר המוחרקה.
אתר המוחרקה בוודאי מוכר לכל מי שהיה כאן בטיול שנתי. מעבר לפסל אליהו, לכנסיה הצנועה ולנוף המרהיב מגג הבניין, זו אולי ה"התחלה" של הכרמל כמקום קדוש: כאן נלחם אליהו בנביאי הבעל, בהצגה תאטרלית שהביאה את פעילותו של אליהו למען עבודת אלוהים ונגד עבודה זרה - לשיא:
לאחר 3 שנות בצורת כעונש על עבודת הבעל, אליהו מזמין את המלך אחאב ואת נביאי הבעל שלו למעין דו-קרב על הכרמל:

"וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל" (מלכים א י"ח 19). 
כל צד יבנה מזבח לאל "שלו", עם עצים ופר לעולה, אך לא יצית אש. האל שידליק את האש הוא האל האמיתי. נביאי הבעל קראו לאל שלהם במשך שעות, ללא הועיל. אליהו אף מגלה חוש הומור ומבקש שיקראו בקול חזק, אולי הבעל ישן. לאחר שנואשו, שפך אליהו מים על המזבח שלו, התפלל לאלוהי ישראל, ואלוהים לא מאכזב:
"וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה"(מלכים א י"ח 38).

כל הצופים קראן "ה' הוא האלוהים", אליהו שחט את נביאי הבעל בנחל קישון, ועלה אל ראש הכרמל בציפייה לגשם. לאחר המתנה קצרה, הגשם המובטח הגיע.
זה היה רק הראשון בסדרה של ניסים שעשה אליהו, שמצטייר בתנ"ך כנביא קנאי וחדור מטרה.

אליהו קדוש ליהודים, לנוצרים, למוסלמים ולדרוזים. באמצע המאה ה-19 רכשה קבוצה של נזירים כרמליתים את המקום שבו, ככל הנראה, אירע הנס. הם הקימו מנזר וכנסיה צנועה, ובחצר פסל צנוע של אליהו. הפסל הוחלף באמצע המאה ה-20, ומה שרואים היום הוא הפסל החדש.
צילום:ד"ר אבישי טייכר

הנזירים מסבירי פנים וחביבים, ותמורת סכום פעוט נוכל לעלות לגג ולצפות אל כל מרחבי עמק יזרעאל, הגליל התחתון, השומרון אפילו החרמון, בימים בהירים, ולדמות בעיני רוחנו את אליהו רודף אחרי נביאי הבעל אל נחל קישון.

 צילום:דודי הולצמן

דלית אל-כרמל
נחזור מהמוחרקה לכפר (שהפך לעיר קטנה) הדרוזי הדרומי בעולם. בצומת הכניסה לישוב פועל בימי שבת שוק "רמלה לוד" ססגוני. נמשיך עד מרכז הישוב, שהפך כבר מזמן לשוק עמוס ותוסס עם שפע מסעדות ארוכות-תורים (בעיקר בשבתות). נתעלם מכל המהומה ונפנה לשני אתרים חשובים בישוב: מקאם אבו-אברהים ובית אוליפנט. במרכז הישוב, במקום לפנות ימינה לחיפה, המשיכו ישר לכיוון מרכז הכפר ההיסטורי.
מקאם אבו-אברהים הוא מערך של מקומות תפילה (חילוות) דרוזיים, על מערה בה התפלל אחד מראשוני הנביאים הדרוזים, המכונה אבו-אברהים. רוב המבנה פתוח לביקור. בסמוך, נמצא הבית שבנה האנגלי אוליפנט לעצמו ולאשתו אליס, במאה ה-19, וגר בו עם אשתו ועם מזכירו, נפתלי הרץ אימבר (מחבר ההמנון - התקווה). בבית קיים היום בית יד לבנים שמנציח את חללי הכפר ואת שאר חללי העדה הדרוזית. בחצר הבית אנדרטה ותצפית מערבה, אל מרחבי הכרמל עד לים התיכון


צילום:ד"ר אבישי טייכר
מעוספיה ועד חיפה
כביש 672 ממשיך מדלית אל כרמל לעוספיה. לא ידוע לי על מקומות קדושים שם, אבל עוספיה היא מקום מעניין (ויפה!) גם בזכות העובדה שגרים בו דרוזים, נוצרים, בדואים ואף כמה משפחות יהודיות. בימי קדם היתה עוספיה (או בשמה דאז, חוסיפה) ישוב יהודי, והתגלה בה בית כנסת עתיק ובו רצפת פסיפס עם גלגל מזלות.
בין עוספיה לחיפה, בחלק הגבוה ביותר בכרמל, יש שפע אתרי טבע עליהם כתבתי בעבר. שווה לטייל, בעיקר בתחילת החורף.
ניכנס לעיר חיפה. כביש 672 הופך לשדרות אבא חושי (על שם ראש העיריה המיתולוגי של חיפה, שיצר קשרים ענפים עם הדרוזים ובעצם התחיל את הברית בינם לתנועה הציונית).
 
נחל שיח
אחד היתרונות הגדולים בחיפה הוא שבמרחק קצר משכונות המגורים אפשר להגיע בבת אחת לתוך הטבע. בין הרכסים של שכונות הכרמל יש ואדיות עמוקים ומיוערים. אחד מהם, נחל שיח, ממש מתאים לעניננו: נחל שיח. ממרכז הכרמל, ברחוב לוטוס, ממש מאחורי בית הספר הרצל, יוצא שביל (לעיתים הכניסה אליו לא ברורה) מסומן כחול, שיוביל אותנו באחת לתוך נחל עמוק ומיוער, עם כל מאפייני הטבע -פריחת חצבים, רקפות ושיחי לוטם, הרבה אלונים, ושקט מבורך, צופה אל הים. לאחר הליכה קצרה נגיע לשני מעיינות - עין משוטטים (אפשר לטבול בו) ועין שיח (ממש למטה, קרוב לכביש). בגדות הנחל יש מערות (נעולות), בסלע הלבן. הנזירים הכרמליתים האמינו שבמערות אלו התחבא אליהו הנביא, והקימו במקום תאי התבודדות. לידם יש אתר עתיקות בשם חורבת מנזר, בתוך מבנה חדש יותר (ונעול). בהמשך, הקימה משפחת כיאט הערבית-נוצרית בוסתן עם בריכות ועצי פרי (לא מתוחזק ברובו), צופה אל הים.
מעל הגדה הצפונית נמצאת שכונת כבאביר (יעדנו הבא). השביל שהלכנו בו מסתיים בכביש האחורי של בית הקברות של חיפה, משם אפשר לחזור בתחבורה ציבורית או ברכב נוסף שהשארנו שם, אל הכרמל. מסלול מפורט באתר המצויין של עמית מנדלסון.


אגב, הכרמליתים בחרו בפרח הכרמלית הנאה כסמלם (צורתו כצורת צלב).

 
צילום:דודי הולצמן 

כבאביר
הזכרנו את היהודים, הדרוזים והנוצרים, אך הכרמל חשוב גם למוסלמים. הם רואים באליהו את "הנביא הירוק" (אל ח'אדר), שמוריד מים. אך מכל הקבוצות באסלאם, בחרה קבוצה אחת בכרמל כמרכזה בארץ ישראל - אלו הם האחמדים. האחמדים הם קבוצה מוסלמית שקמה בהודו, שוללת אלימות ולא רואה בג'יהאד האלים כל צורך. הם מקציבים כספים רבים לחינוך ולהפצת תורתם, כולל תרגום הקוראן ליידיש.... הם התיישבו בחיפה, במרומי הכרמל בשכונה בשם כבאביר, בתחילת המאה ה-20. השכונה שוכנת מעל נחל שיח, ומוקפת כיום בשכונות יהודיות. ההגעה אליה הם דרך רחוב קדימה היוצא ממרכז הכרמל. בשכונה יש מסגד מיוחד בעל שני צריחים, ואפשר לבקר בו ללא חשש. נקודת תצפית טובה על המסגד היא גן השעשועים לזכר יפתח שרייר (שנפל במלחמת לבנון השניה) ברחוב רענן, מול בית מס' 28. מכאן נראה את הים, חוף הכרמל, את נחל שיח ואת צריחי המסגדים.

צילום:אלעד זולומונס

הגנים הבהאיים
מכבאביר נחזור לכרמל המרכזי, ונגיע לרחוב יפה נוף, עם הפנורמה המפורסמת של חיפה, צופה על המערך היפהפה של הגנים הבהאיים.
הדת הבהאית התפתחה מהאסלאם השיעי, אך בניגוד אליו היא דת ליברלית, שוחרת שלום ואוהבת יופי ואסתטיקה. אין בה גם מצוות מעשיות קשות ומכאיבות. סעיד עלי-מוחמד, שחי באיראן במאה ה-19 הכריז על עצמו כנביא ושליח האל, שעתיד לבשר על מושיע חדש, וקרא לביטול הג'יהאד, שוויון לנשים ועוד הקלות, שלא מצאו חן בעיני השלטונות הפרסיים שהוציאו אותו להורג. הוא מכונה ה"באב", כלומר השער לאמונה החדשה.
יורשו, מירזא חוסיין עלי המכונה "בהא אללה" (זוהר האל), הוא זה שהכריז על עצמו כמושיע ויצר את הדת הבהאית כדת נפרדת. הוא גורש מאיראן והתיישב בעכו שבארץ ישראל הנידחת של סוף המאה ה-19. לאחר מותו הוא נקבר בעכו. את עצמות ה"באב" שהוסתרו במשך שנים, הצליחו להביא לחיפה, וב-1953 הוקם על קברו המאוזולאום עם כיפת הזהב, המוכר לכולנו. בשנות השמונים החליטו הבהאים (שהפכו בינתיים לדת חובקת עולם עם מיליוני מאמינים) להפוך את חיפה ועכו למרכזם, והשקיעו בהקמת גנים מרהיבים, ובית הצדק העולמי, בו מתנהלים ענייני הדת. כל המבנים האלו הם בתוך מתחם (נחנך ב-2001), מהיפים בארץ, שכולל גנים ובניינים.
כדי לבקר בכל המכלול, צריך להזמין סיור מראש. אפשר לבקר ללא הזמנה מיוחדת בשתי הטרסות העליונות של הגנים, ובכיפת הזהב.
הבהאים בארץ אינם תושבי ישראל, אלא מתנדבים מתחלפים שגרים בבניינים השייכים לדת הבהאית.


 צילום:דודי הולצמן
סטלה מאריס
ממרכז הכרמל סעו דרך רחוב טשרניחובסקי, ומהעיר התחתית בדרך סטלה מאריס.
הנזירים הכרמליתים, שישבו בימי הביניים בנחל שיח, וניסו לרכוש את מערת אליהו, החליטו במאה ה-18 להקים מרכז משלהם על ה"שפיץ" של הכרמל. לאחר רכישת הקרקע, נבנה המקום, ואף שימש כבית חולים לחיילי נפוליאון שחלו בדבר במהלך מסעם לעכו. המסע נכשל, והחולים נרצחו על ידי הצבא הטורקי (כנקמה על רצח חיילים טורקיים על ידי הצרפתים). בסוף המאה ה-19 הציבו הצרפתים צלב לזכרם, על בסיס של פירמידה (לזכר המסע שהתחיל במצרים).
המנזר עצמו נהרס על ידי הטורקים, ונבנה מחדש במאה ה-19.
כנסיית המנזר פתוחה לקהל, קטנה אך מרשימה. יש בה תבליטי זכרון לנזירים שהמרגש והידוע בהם הוא לזכר אדית שטיין. אדית שטיין היתה יהודיה שהמירה את דתה בתחילת המאה ה-20, ובזמן השואה הסתתרה במנזר. הנאצים תפסו אותה, הובילו אותה לאושוויץ, שם היא נספתה. למרות שהיתה נוצריה, ראתה את עצמה חלק מהעם היהודי, והיא הפכה לקדושה ב-1998. הרעיון להציב צלב לזכרה במחנה ההשמדה אושוויץ נגנז בלחץ גורמים יהודיים.
שימו לב בתבליט למגן-דוד ולגדרות התייל של מחנה ההשמדה.
 צילום:ד"ר אבישי טייכר

אם נצא לגן המנזר, נוכל לטייל בו במסלול שמציין את 14 תחנות דרך היסורים, עם תבליטים ונוף מרהיב על הים.
נצא מהמנזר ונחצה את הכביש. נראה את פסל מרים הגדול, שנתרם על ידי ממשלת צ'ילה ונעשה מתותחים שהשתמשו בהם במלחמת האזרחים. מאחוריו, בסיס חיל הים ובו מתקני מכ"ם. כאן היה ארמון הקיץ של השליט עבדאללה פאשא הטורקי, ובימי המנדט - תחנת מכ"ם בריטית, שנועדה גם לגילוי ספינות מעפילים. המקום הותקף בידי הפלמ"ח 3 פעמים.

מכאן נצפה למטה לחוף הכרמל, ואם נלך כמה מטרים מזרחה, נגיע למצפור סן-פרנסיסקו, לכיוון המפרץ והגליל המערבי. כאן גם נמצאת התחנה העליונה של הרכבל שחולף מעל מתקני המוזיאון הימי ומוזיאון ההעפלה וחיל הים (שווים ביקור בפני עצמם)
צילום:דורפמן
מסטלה מאריס יורד שביל לעבר קפלת התבודדות ("הלב הקדוש"), ממש על ה"שפיץ" של הכרמל מעל לים. מכאן יורד השביל למטה אל חוף הים ומגיע עד למערת אליהו.
המערה היתה בשימוש כבר מהתקופה הביזנטית, לפי כתובות שחרותות בה. מימי הביניים החלו יהודים לפקוד את המקום, מתוך אמונה שכאן התבודד אליהו הנביא הבורח מפני אחאב.
תפילה במקום נחשבת מועילה לבעיות נפשיות ולחולי רוח (נהגו להשאיר אותם ללילה במערה, והאמינו שזה ירפא אותם), כמו גם לפרנסה ולזיווג.

צילום:ד"ר אבישי טייכר

ואדי נסנאס
את הטיול נוכל לסיים במקום שמשמש (עדיין?) סוג של דוגמה לדו-קיום בין הדתות - ואדי נסנאס (פירוש השם: נחל הנמיות), בו מציינים את "חג החגים".
הואדי, השוכן בין העיר התחתית להדר הכרמל, היה במשך שנים מוקד החיים של ערביי חיפה, בעיקר הנוצרים. במשך השנים הפכה אוכלוסיתו יותר מוסלמית. בלב השכונה הציורית יש שוק עם דוכני פלאפל מיתולוגיים. בשולי השכונה יש כנסיות, מסגדים והמרכז הקהילתי היהודי-ערבי "בית הגפן". השכונה התפרסמה בספריהם של אמיל חביבי וסמי מיכאל ("חצוצרה בואדי" מתאר סיפור אהבה כמעט בלתי אפשרי בין ערביה נוצריה ליהודי עולה חדש מרוסיה, על רקע הואדי).

צילום:זאב זמיר

פוסטים נוספים בבלוג שלי לטיול בסביבה:
עוד כמה דברים מעניינים:
  • אליהו הנביא, שבמקרא הוא נביא זעם נוקם ונוטר, עבר "מהפך" לאורך הדורות במחשבה היהודית למין סבא חביב שבא ומציל יהודים בעת צרה, משלים מניין ובא לבקר בליל הסדר
  • יש הטוענים שלנפתלי הרץ אימבר ואשתו של אוליפנט היה רומן סודי (בעצם לא כל כך סודי)
  • על דרך טשרניחובסקי, ממזרח לסטלה מאריס, קיים עוד מבנה של המנזר - קפלת תרזה מאווילה, אישה שחיה בספרד (אולי ממוצא יהודי) במאה ה-16 שבעצם "מרדה" בתפקיד הרגיל והכנוע של הנשים. היא הפכה לאשת דת שדגלה במיסטיקה ואקסטזה כחלק מהפולחן
  • תמונות יפות מהבלוג "השמים הכחולים שלי" על טיול בנחל שיח
  • אתר התיירות היפה של העיר חיפה 
  • לעוד טיולים בכרמל באתרו של עמית מנדלסון
  • מסלולי טבע עירוני בחיפה

"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז